אדום חזה: פרק רביעי

הקליעים מתחילים לעוף כאילו משום מקום וכל עצב בגופי צועק שאני צריך לעוף משם, הבעיה היחידה היא שאין לאן. אנחנו נמצאים באמצע יער בשטח האויב ולמרות שממבט ראשון ניתן למצוא הרבה מקומות להתחבא בהם, אין לנו מושג היכן נמצא האויב ומאיפה לצפות למטח היריות הבא.
אני לא יודע מה עבר בראש של המפקדים שלנו כשהם שלחו אותנו לפה, הרי היה ברור שזה מארב, אפילו אנחנו חבורה של לוחמים לא מנוסים יכולנו לראות את זה מהרגע בו רגלינו דרכה בשטח הזה. היה פה פשוט שקט מידי, במשך כמה דקות שלמות, הייתה רק קרחת היער אליה תודרכנו להגיע. השקט היה כמעט על טבעי, לא שמעתי שקט כזה מאז שנזרקנו אל תוך המלחמה הזו. במשך זמן מה תהינו מה קורה לעזאזל סביבנו, אני בטוח שכולנו הרגשנו שבזה, בתחושת המועקה הזו. היה פשוט שקט מידי, לא היו ציוצי ציפורים או כל חיה אחת לצורך העניין, ואפילו אני, נער שמעולם לא יצא מחוץ לגבולת העיר ידע שזה לא בסדר. ראיתי בעיניהם של כולם שאחנו מוכנים לרוץ מפה כל עוד נפשנו בנו, אבל אז החלו היריות ולעזאזל, לקח לנו יותר מידי זמן להבין מה קורה סביבנו. עד שצלחנו למצוא את הרגליים שלנו בכל העיניין הזה ולהבין מה קורה סביבנו, מחציתנו כבר היו מתים.
אני לא יודע מה גרם לי לזוז, אבל אני יודע בבירור שזה היה יותר מתוך אינסטינט מאשר מחשבה צלולה, וזה היה מזל בגלל שאם לא הייתי זז הקליע הבא היה פוגע בחזי במקום לשפשף את כתפי. הרעש סביבנו היה מחריש אוזניים והוא עמד בניגוד מוחלט לשקט והשלווה שהייתה פה רק לפני מספר שניות. מעולם לא הבנתי איך אנשים יכולים לגרום להרס כזה במספר שניות, למה הם מרצונם החופשי גורמים להרג ורצח, אבל אני נזכר שאני כבר לא יכול להיו צדיק כפי שהייתי בעבר משום שעכשיו גם אני מחזיק בנשק, משום שעכשיו אני חלק מהם.
אני מביט סביבי, תוהה מאיפה לעזאזל הם יורים עלינו ומצליח רק בקושי לא לצחוק במרירות כשאני קולט צלף על צמרת אחד העצים. אני כבר לא יודע למה לצפות מהעולם הזה, אני מניח שהדבר היחיד שאני עוד סומך עליו הוא המוות.
היריות מפסיקות באותה פתאומיות שבה הן התחילו ואני יכול לשמוע אותם יורדים אל האדמה. אני עוצר את נשמתי ולא מעז להזיז אפילו את השריר בקטן ביותר, אני יודע שברגע שהם יתקרבו בשביל לבזוז את גופתי אני גמור. למזלי הם לא עושים את זה, הם רק בודקים שאיש מאיתנו לא זז, יורים באלו שנראים חיים מידי ופשוט עוזבים. ההתנהגות שלהם הייתה מוזרה, אני יודע שאנחנו לעולם לא היינו פשוט עוזבים אותם, בעיקר בגלל שלימדו אותנו שעלינו לקחת כל נשק של האויב ושאם מישהו מהם עדין בחיים בסופו של דבר עלינו לקחת אותם כשבויי מלחמה, אבל הם התנהגו יותר כאילו משימתם היחידה הייתה להרוג אותנו.
אני לא מאמין שאנחנו יכולים לנצח במלחמה מהסוג הזה, במלחמה בה לאויב אין אפילו גרם של רחמים. אני לא יודע כמה זמן אני מחכה לפני שאני קם ממחבואי, אבל השמש כבר שקעה מזמן והדבר היחיד שמאיר את קרחת היער הזו הוא אור הירח. אני מסתובב בין הגופות של חבריו לנשק במשך זמן מה, וכאשר אני מביט בדם ובנשקים שלהם על האדמה, אני לא יכול להטיק את עיניי מהחפצים הפזורים סביבנו, בעיקר כי אני מפחד מההבנה שאני לגמרי לבדי בשטח אויב.
אני חושב שאני מבין למה סופרים ועיתונאים בדרך כלל לא כותבים בפרוש על זוועות המלחמה, במקום זאת הם תמיד כותבים על הפרטים הקטנים, הנעל הנטושה של הילד במרכז הכיכר, או הבובה החרוכה שנשארה לבדה, דברים אשר לא זורקים את האמת בפנים שלנו, שלא נותנים לנו יותר ממה שאנחנו יכולים להתמודד איתו, אבל בהחלט נותנים לנו להבין היטב מהי התמונה הגדולה. מה שקורה כרגע, הוא הרבה יותר ממה שאני יכול להתמודד איתו, ולכן אני לא מביט בגופות שלהם, אני רק נושא תפילה קצרה לעילוי נישמותיהם וחוזר לזוז בכיוון ממנו הגענו.
אני לא יודע מה המטרה של מה שאני עושה כרגע, אני יודע שאם אני אחזור אל הבסיס המאולתר שלנו, הם לא יעשו דבר עם המידע שיש בידי ופשוט יצרפו אותי ליחידה אחרת, כאילו כלום לא ממש קרה. מצד שני, האויב עדיין יכול למצוא אותי ולהרוג אותי, אני הרי עדיין עמוק בטוח שטח שלא שייך לנו וכנראה גם לא ישתייך לנו לעולם. כל המלחמה הזו נהיית יותר ויותר מטורפת עם כל צעד שאני לוקח ולרגע אני בקושי מסוגל לזכור למה בכלל הסכמתי ללכת לגיהנום הזה, אבל אז נזכרתי בה, בדלילה שלי. אני יכול לדמיין אותה לצידי, צוחקת שהיא תגיע לשם לפניי, לא משנה לאין אנחנו הולכים, החיוך שלה כל כך מדביק שלא אכפת לי שהיא הזיה ואני פשוט מחייך בחזרה אליה. דלילה עזרה לי להתמודד עם כל-כך הרבה שאני אפילו לא בטוח איפה הייתי בלעדיה, אבל אני יודע שלא חשוב איפה הייתי, לא הייתי מאושר כמו שנאי כשאני לצידה. אני הלכתי למלחמה הזו בשבילה, בגלל שתמיד נאמר שגברים אוהבים מלחמה נשים אוהבות לוחמים, ואני רציתי שהיא תאהב אותי, אפילו אם אני לא אהבתי את המלחמה. אני לא יודע מה גרם לי להאמין שהיא תאהב אותי רק בגלל שהלכתי למלחמה, אבל הייתי נואש בדיוק כמו הממשלה שלנו והאמנתי שזה בדיוק מה שיגרום לכל משאלותי להתגשם. חבל רק ששכחתי שעליי לשרוד קודם את המלחמה הזו.