אדום החזה: פרק חמישי

הייתי מופתעת באיזו קלות התרגלתי לשגרה שהצבא הכתיב לחיי.
הכל יהיה דומה כל-כך ליום הקודם, קמנו לפני הזריחה, עמדנו בשלשות והבטחנו את נאמנותנו למדינתנו, הדבר היחיד שהשתנה היה הנושאים שלמדנו בקורס לחובשים. זאת אומרת אסור היה לנו לצאת משטח הבסיס ללא אישור מפורש של המפקד שלנו, מה שאומר שלא רק שהאנשים סביבינו לא השתנו, השיחות גם הן החלו לחזור על עצמן.
"בוקר טוב, יפהפייה." קאי קורא לעברי בדרך למסדר הבוקר שלנו ואני רק מחייכת אליו ומנידה בראשי. אני לא לגמרי בטוחה מתי הוא החליט לקרוא לי ככה, אבל אני מניחה שזה היה בערך באותו זמן שהחלטנו לדבוק יחד. איש מאינו לא הכיר פה עוד נפש חיה ולא ידענו כמה זמן יעבור עד שנצליח להתחבר עם עוד אנשים אם בכלל. לא היינו רבים בקורס, בסך הכל 13 חיילים, וכולם חוץ ממני הגיעו מרקע צבאי קודם, דבר שרק הבדיל אותי עוד יותר מהחבורה.
"איך יש לך כל-כך הרבה אנרגיות בבוקר?" אני מתלוננת כאשר אנחנו מגיעים אל מגרש המסדרים ונעמדים יחד עם שאר חברי הקורס שלנו. היינו חבורה מגוונת, חמש בחורות ועוד שמונה בחורים, כולם מרקעים שונים. חלק מאיתנו לוקחים את הקורס הזה כמעט כמו קורס עזרה ראשונה פשוט למקרה שמשהו יקרה, אחרים, כמו קאי, לוקחים את הקורס הזה בגלל שהם נבחרו לזה, נבחרו למלא חלק גדול יותר ביחידה שלהם, ואז יש אותי, את מארק ואת פיטר, היחידים שבאמת פה בשביל להפוך לחובשים. אני מניחה שאחת הסיבות לכך שבכלל קיבלו אותי לקורס הזה הוא בגלל שאין יותר מידי אנשים שעומדים בתור בשביל התפקיד הזה, למרות שזה אחד התפקידים הכי נחוצים בזמן מלחמה.
היום הזה עבר בדיוק כמו כל האחרים, הרבה יותר מידי מהר, לא שזה מפתיע.
בשלב מסויים, הימים פשוט התחילו להתמזג אחד אל תוך השני, לפעמים אני אפילו לא בטוחה כמה זמן אני כבר פה, כמה זמן עוד נותר לי לפני החלק הבא בחיים שלי.
"את יודעת שאני מחפש אותך כבר שעה, יפהפייה?" קאי אומר ומניח את זרועו על כתפי. לפעמים אני תוהה למה הוא ממשיך לקרוא לי ככה, למה קשה לו לקרוא לי בשמי.
"והנה מצאת אותי." אני אומרת ומחייכת כשהוא מצחקק בתשובה. הוא מוביל אותי בחזרה אל עבר המגורים ואני מוצאת את זה מוזר בגלל שבדרך כלל אנחנו היינו הולכים להסתובב על יד חדר האוכל ברגע ששוחררנו אך אז אני נזכרת שאישרו לנו לצאת המבסיס. ולמרות שזו תהיה הפעם הראשונה שנעזוב את הבסיס זה חודש וחצי, זה לא נותן לנו חופש או משהו, עדיין נצטרך ללבוש את המדים בשביל לצאת ואנחנו חייבים לחזור בזמן למסדר בוקר מחר למרות שזה היום החופשי שלנו.
"אני עדיין לא לגמרי מבינה למה הם אישרו לנו את היציאה הזו." אני אומרת כשאנחנו נכנסים לחדר של קאי, אוקיי, לקרוא למקום הזה החדר של קאי יהיה שקר, הוא חולק את המקום עם עוד 4 חיילים, והסיבה היחידה היינו פה היא בגלל שהם חבורה די עליזה, הרבה יותר מצחיקים מהחיילות איתן אני חולקת חדר.
"-חוץ מזה אנחנו יוצאים בעוד שעה, נכון?" אנחנו נכנסים בדיוק כאשר פיטר מסיים לסדר את המדים שלו, הוא נראה הרבה יותר טוב מביומיום, השיער החום-אדמדם שלו מסודר בקפידה והוא מגולח למשי. במבט זריז סביב החדר אני מבינה שגם אני אצטרך להפציץ הופעה ורק החצאית של המדי א' שלי ממש לא תספיק בשביל זה.
"טוב, נראה שאני צריכה להתכונן, נתראה ביציאה?" אני שואלת ומחייכת לפני שאני יוצאת אל עבר החדר שלי, קאי מניח לרגע את ידו על כתפי, כאילו הוא רוצה לומר משהו אבל הוא רק מחייך ואני ממשיכה בדרכי.
אני פחות או יותר רצה אל עבר בחדר שלי, בגלל שיש לי הרגשה שזה מין קטע כזה של רושם ראשוני בפעם השנייה, או לפחות זה מה שאני מקווה ולא האפשרות השנייה, שאני פשוט נהיה שם בחיפוש אחר גוף חם אחר.
אני לא חושבת שאי-פעם הקדשתי כל-כך הרבה תשומת לב להתגנדרנות. פעם, היו לי שעות לעשות את זה, וגם אם לא היו לי, צ'רלי תמיד היה לצידי וידעתי שמעולם לא היה אכפת לו איך אני נראית אז זה לא היה חשוב, אבל הייתה לי הרגשה שזה לא יהיה אותו הדבר איתם. זה לא שהם היו חבורה של זאבים או משהו, לא בדיוק לפחות, הם פשוט היו אנשים זרים ואימא שלי תמיד לימדה אותי שרושם ראשוני הוא דבר חשוב במיוחד, בגלל שאין לדעת מתי נפגוש במישהו חשוב.
ברגע שנפגשנו בשער, היה ברור שלי שהם כולם היו מודעים לכלל הלא כתוב שאומר שצריכים להגיע מצוחצחים ופחות או יותר מנצנצים לבילויים מחוץ לבסיס.
היחיד מהקבוצה שלנו שלא הגיע היה בן, הוא נקע את הקרסול וסדק כמה צלעות כשהוא נפל במורד המדרגות בבוקר והוא עדיין תקוע במרפאה.
"מי מאיתנו נוהג?" קאלי שואלת כשהיא מגיעה אל החברה העליזה שלנו ובידה המפתחות לשלושה רכבי שטח צבאיים. אני לא יכולה שלא לחשוב שזו הייתה טעות לקחת את ההפסקה הזו, אני לא בטוחה למה אבל כל גופי צעק לי שזה רעיון מטומטם ושאני לא אחזור בחיים משם.