אקדמיית אגפנתוס: פרק ראשון

יכולתי להרגיש את מבטה של מרי ננעץ בחצאית שלי, אך אם לומר את האמת, לא היה לי אכפת במיוחד שהחצאית שלי כנראה קצרה מידי, הרבה יותר מידי קצרה, לא אכפת לי משום דבר שהנזירה הזו או האחרות חושבות עליי,לפחות לא מאז שסיימתי את השנה הראשונה שלי פה.
"שרלוט." נשמעה צעקה והרגשתי את החיבוק שנייה לאחר מכן, לצערי, לא הספקתי להסתובב אז זה הפך לחיבוק צדדי מוזר ומעט מביך.
"אמילי." אני עונה בחיבה, ומרחיקה אותי ממני לרגע, רק בשביל לבדוק כיצד היא השתנתה במשך הקיץ, היא גבהה במשך הקיץ, אך היא עדיין הייתי נמוכה ביחס אליי, וזה מעט מצחיק משום שכאשר רק התחלנו ללמוד פה, היא הייתה גבוהה ממני בכמעט ראש.
"ראית כבר את ניקולט?" אני שואלת ומתחילה לסרוק את המוני הנערות שעוברות סביבנו.
ניקולט גרה בעיר, בניגוד לאמילי, אז יצא לי לראות אותה פה ושם ואפילו נפגשנו לסרט פעם או פעמיים, אך רוב הזמן היינו עסוקות בענינינו, היא טסה לנפוש בשמש החמה של מקום נידח כלשהו ואני הייתי עסוקה בהפחתת רגשות האשם של אבי על כך שהוא מפקיר אותי לבד רוב הזמן, לפחות יצאו לי מזה כמה בגדים חדשים, כמה ארוחות מהנות, וביקור במקום נידח משלי.
"לא," היא אמרה."אני בטוחה שהיא תגיעה במשך היום, את יודעת שהיא שונאת את כל הרעש וההתחבוקיות הללו." היא אומרת ומקמטת את אפה מחקה את הבעת פניה של ניקולט כאשר אנחנו מנסות לחבק אותה או דבר מה בסגנון.
"ריינה?" אני שואלת לפה כאשר אני מבחינה בנערה מזווית עיניי.
היא עוצרת לפתע במקומה, מעט מופתעת מכך ששמנו לב אליה, אני תמיד אהבתי את הצורה בה היא הולכת, זה כמעט כאילו היא שולטת בעולם.
"היי," היא אומרת ועל פנייה חיוך זחוח."התגעגעתי."היא מוסיפה ולמרות שכל הופעתה אומרת אדישות, אני יודעת שהיא מתכוונת לזה, לכך שהיא התגעגע אלינו.
"אז," אני מתחילה לומר בזמן שאנחנו הולכות אל עבר החדרים."מי תישן עם מי?" אני שואלת, יודעת שיש לנו שני חדרים ריקים שהספקתי לתפוס אתמול בערב לפני שמישהו אפילו חשב על להגיע לפה.
"אני עם אמילי." קראה לפתע ריינה, ואני חושבת שהתחרשתי לרגע באוזני השמאלית.
"חשבתי שהיה לך כיף בשנה שעברה עם ניקולט." אני אומרת, אך אני יודעת שלא אוכל לשנות את דעתה, מהרגע שריינה החליטה משהו, זה חקוק באבן.
"הבחורה מפחידה אותי," היא אומרת ואני יכולה ממש לראות את הרעד שעובר בגופה כאשר היא חושבת על ניקולט."הדרך בה היא מתגנבת מאחורייך בלי להשמיע ציוץ מדאיגה אותי." היא אומרת ומנידה בראשה כאילו היא מנסה לשכוח דבר מה, אולי היא פשוט מנסה לשכוח את ניקולט.
"במקרה כזה," אני אומרת וצוחקת."יש לך מזל, אמילי לא עושה דבר בשקט, במיוחד כאשר היא נוחרת, הנחירות שלה יכולות להעיר דוב משנת החורף שלו." אני אומרת וצחוקי מתגבר כאשר אני מבחינה במבטה הכועס של אמילי.
"את יודעת מה?" היא אומרת ונועצת בי מבט חמים כמו קרחון."אני שמחה שאני לא אשן איתן ועם נדודי השינה שלך יותר." היא אומרת, אני מחייכת אליה ומפנה במהרה את פניי, בעיקר בשביל שהיא לא תשים לב לעיגולים השחורים שלי ששום איפור כבר כמעט ולא מצליח להסתיר, אם לומר את האמת, כבר שנים שלא ישנתי לילה שלם ברציפות, לרוב יש לי מזל אם אני מצליחה לישון שעה או שעתיים ביום, כי אחרת, אני חייבת להמשיך עם יומי בלי שינה בכלל, אני יכולה להמשיך הרבה זמן בלי שינה, אך בסופו של דבר, לא חשוב כמה אני מוצלחת בזה, אני תמיד מצליחה איכשהו להתעלף מעייפות, ואם לומר את האמת, לאחרונה נדודי השינה שלי כל-כך חמורים, שהמנוחה היחידה שאני זוכה בה היא כאשר אני מתעלפת.
"טוב," אני אומרת ומביטה במגורים שלנו."בואו נתחיל לסיים את השנה הזאת."