אגם החיים. פרק 1.

פליס הוא הכלב הכי יפה בעולם. יש לו פרווה זהובה שמתאימה למזג האוויר המשוגע של האיזור, היא חלקה,רכה וארוכה מספיק בשביל שלא יקפא. הוא לא גדול מידי ולא קטן מידי, אני מודדת את גובהו על פי הברכיים שלי, הוא קצת יותר גבוה מהן, לא יותר מידי.
העיניים שלו בוהקות כשהוא רואה אותי מתקרבת, הזנב שלו מקשקש במהירות יתר והלשון שלו יוצאת החוצה. הוא נראה מאושר. אולי זו אני, ואולי זו הרגל של הכבש שנאחזת בידי וכל מה שאני רוצה הוא כבר לזרוק אותה.
לפני כמה שנים,ב"יום השנה" לעיירה, אבא לקח אותי לכיכר הגדולה לחגוג. הייתי רעבה וכל מה שאבא שלי הרשה לעצמו להציע לי היה ה"מיוחד" של דיסקאס הזקנה שעמדה מולנו בחיוך יבש ודל שיניים. מאז ומתמיד פחדתי ממנה. ה"מיוחד" שלה הוא בסך הכל מרק שמורכב מכל מה שיש לה במטבח. אף פעם לא אכלתי ממנו, אבל מלוס, חברה שלי, שמעה שפעם היא הכניסה חתיכות מהארון שלה כי כבר לא היה לה מה להוסיף. היא לא ענייה, היא פשוט זקנה.
"מאוחר יותר יהיה עוד" אבא אמר
"אז למה באנו עכשיו?"
"אני צריך לחפש מישהו"
תמיד לאבא היו מניעים משלו ותמיד היה לו תירוץ להשתמש בו, בדרך כלל אני הייתי הקורבן. הוא חיפש את כריס מהמשחטה שבכיכר. המראות הנוראיים שהיו במשחטה הובילו למצב בו אני לא מסוגלת לגעת בבשר, או אפילו להריח אותו. דם על הרצפה, ראשים של פרות בר וכבשים, אפילו היה שם דב אחד שהיו תלויים על הקיר וטיפות דם נטפו אט אט ויצרו שלולית אדומה על הרצפה. יום שרבה, שעת צהריים, במשחטה – הזיכרון האחרון מאבא.
זרקתי את הרגל לפליס, הוא באמת העדיף את האוכל על פניי. אבל ככה זה עובד, סביר להניח שברגע של רעב גם אני אעדיף את האוכל על החבר הכי טוב שלי. אני הולכת משם, בעיקר כדי להימנע ממבט מהופנט לכלב שאוכל בשר. השמש גבוה מפסיק כדי שאדע שמלוס ערה וסביר להניח שהיא כבר משוטטת בכיכר עם הבנות.
"אני הולכת לכיכר" אני צועקת "אחזור עוד מעט"
"האכלת את פליס?" זה כל מה שמעניין את אמא.
"כן" השבתי. אמא לא ענתה, אבל גם ככה אין עבודה היום, אז מותר לצאת.
כשהכיכר המונית אפשר לדעת שהיום חופש. במרכז הכיכר יש שעון שמש מוקף בחומת אבנים. השעה שמונה. כמה זמן ישבתי בחדר וחשבתי על שום דבר?
"עדיסקוס!!!" מקהלה קוראת. מרחוק אני רואה את מלוס, אגנס ואירה.
"שלום…" רצתי אליהן "לא ראיתי אתכן"
"אנחנו הולכות לנהר" אומרת אירה
"מה יש לכן לעשות בנהר?" אני תוהה. חשבתי שרק אני רוצה להגיע אליו, מסתבר שטעיתי.
"לעבור אותו" אומרת אגנס וחיוך גאה עולה על פניה.
"התשגעתן?! אם יתפסו אתכן…"
"נו באמת עדיסקוס, נחצה ונחזור, אף אחד לא ישים לב" אומרת מלוס "את באה?"
"לא, אני לא רוצה להסתבך"
"אנחנו לא נסתבר" אומרת אגנס "חוץ מזה, את זאת שתמיד רצתה לחצות אותו"
"כן… אבל זה בלתי אפשרי" מנסה להגן על עצמי, לשקר לעצמי. לא אכפת לי מחוקים. "עדיף שלא תלכו."
"את לא רוצה אל תבואי" אומר מלוס "בכל מקרה, היום בערב אנחנו נפגשים כאן, גם גריגורי ותומס יהיו"
"אני אגיד לאמיג"
מלוס תמיד יודעת לשנות את הנושא לפני הנזק הבלתי הפיך, אני אוהבת כשהיא עושה את זה. זה מזכיר לי שהיא באמת לא מוכנה להרוס את מה שנרקם. בת השכנים של מלוס, אצ'טרה, הייתה חברה שלי שנים עד שהיא החליטה שגנבתי לה את סיכת הפרפר שהייתה נוהגת לשים על הראש שלה בכל אירוע, מהגדול לקטן. אף אחד לא מצא אותה עד היום.
הן הלכו לנהר ואני נשארתי לבד, מצד אחד הייתי רוצה להצטרף אליהן. מצד שני, אסור. אני אמורה לחשוב עד כמה רעה ומטומטמת אני, אבל המחשבות והרגשות שלי לא עובדות יחד כמו שהן בדרך כלל עושות. אין לי מה לחפש- אני חוזרת הביתה.

הבית נקי מתמיד.
"אמא!" אני צועקת "מישהו בא?"
בדרך כלל הבית נקי יותר כשיש אורחים, במיוחד זה אורח חשוב, כמו סבתא שלי שנוהגת להגיע פעם בשנה. אם יש שלושה דברים שסבתא שלי אף פעם לא תסבול הם רעש, בלאגן וכלבים. היא שונאת את פליס וזה מעציב אותי.
ובעוד אני עולה על המדרגות המגושמות אמא צועקת בחזרה ואני מנסה להקשיב : "השדכן. את כבר בת שבע עשרה עדיסקוס"