אבנים טובות

הי,שמי דניאל ,אני עוד מעט בן שלושים וארבע והחלטתי שאתם פשוט חייבים לשמוע את הסיפור שלי,הסיבה שאני כותב אותו עכשיו היא שאני פשוט לא יודע אם אני יהיה פה מחר .
למען האמת לאף אחד מאתנו לא מובטח המחר אבל אצלי זה פשוט הפוך – לי הבטיחו שלא יהיה מחר.
הסיפור שלי מתחיל ביולי 2000 שנת המילניום – שנה יפה לכל הדעות מהן שנת חגיגה כזאת אני לא יודע איך להסביר אבל כל מי שהיה בשנותיו היפות במילניום יודע למה אני מתכוון.
אני באותה תקופה בן 24 אחרי צבא אחרי טיול בחצי עולם מתחיל את החיים – מחפש עבודה רצינית שתכניס הרבה כסף וגם תשאיר לי זמן להנות ממנו
שולח קורות חיים לכל כיוון ,הולך לראיונות עבודה אבל עדיין לא מוצא את שחפצה נפשי ואז מצלצל הסלולרי , מספר חסום , בטח עוד ראיון עבודה, אני עונה "הלו" בצד השני שתיקה ,אני שוב הלו לפתע קול של גבר מעט מעוות אומר : "יום שני 24 לאוקטובר 7 בערב רחוב הנשיא 109 אל תאחר"ומיד לאחר מכן ניתוק
רגע חכו אני חייב לשנות מיקום אני יותר מדי זמן באותה נקודה וזה מסוכן
טוב כאן יותר בטוח , איפה היינו , אה בטלפון המוזר , אני כמובן בטוח שזה שלומי פרג'ון , חבר שלי , שמותח אותי עם השטויות שלו ומתעלם לגמרי מאותה שיחה עד שביום שני בשבע בערב שוב צלצול , שוב חסוי , אני עונה : "שלומי יא מר גנוב שכמותך אין לך יותר מה לעשות?
בצד השני אותו קול גברי מעוות אומר :"אני מבין שאתה לא כאן , חבל יש לי עבודה שמאד תתאים ליכולות שלך ושכר שלא מבייש אף רופא"
אני ממשיך:"טוב שלוימל'ה כמה אתה משלם" מהעבר השני הקול עונה:"שבעת אלפים דולר לשבוע" אני ממשיך "מגניב , מתי אפשר להתחיל?"הקול עונה " רד למטה עוד 5 דקות ותתחיל"ושוב ניתוק.
אני מהרהר קצת בדברים וגולש לי במחשבות ולפתע צפצוף מכונית מהכביש הסמוך לביתי לימוזינה שחורה מתחת לבית , אני לא מספיק לחזור לכורסא וצלצול נוסף מחסוי , אני עונה ושוב אותו קול גברי :"אתה מאחר לעבודה" אני עונה :"מי זה?" והקול מחזיר :"רד למטה ותגלה"
אני שם על עצמי בגדים קצת יותר נורמליים ותוך כדי חושב שהפעם הוא באמת הרחיק לכת השלומי הזה , שיהיה בריא, הולך עם השטויות שלו רחוק ותוך כדי מחשבה אני מנסה לשחזר תאריכים אולי עושים לי הפתעה לרגל איזה משהו אנא ערף 3 שנים לשחרור מהשייטת או איזה יום הולדת של חבר אני כבר באמת לא יודע והנה אני כבר למטה מתקדם לעבר הלימוזינה.