אבן הדרקון. פרק 1

מי שבשש בבוקר קם באותו היום יכל לראות כיצד נערה גבוהה גוררת אחריה נערה ג'ינג'ית אפורת עניים."לורה תעצרי!" צעקה צ'רי ודמעה התגלגלה במורד הלחי החיוורת שלה. "מה את עושה?! אני רוצה ללכת עם אליה!" לורה דחפה את צ'רי בעצבנות וצ'רי עיפשרה לעצמה ליפול ולהתגלגל במורד הגבעה. כשעצרה, שישה מטרים מהמקום החלה לורה לצעוק: "תינוקת! מה את מבינה?! היא רוצה ללמד אותך דברים רעים…" לורה עצרה רגע, ורגע לאחר מכן המשיכה. "ובכלל מה שהיא עושה לא חוקי בכלל. היא גם הולכת יום יום לאיש המוזר הזה בבית מספר שש מהבר הראשי." לורה תפסה את ידיה הקרות של צ'רי וגררה אותה שוב. "תמותי…" סיננה צ'רי וחשקה שיניים, זאת לא לורה כי היא בחיים לא הייתה עושה לה זאת. והדבר הכי גרוע, חשבה צ'רי. אף אחד לא שם לב לעננים המוזרים האלה.
לורה לא עצרה לכת גם כאשר ירדו מהגבעה. היא צעדה בנחישות לבר. הן עברו על פני מספר רחובות מוזנחים ואז הגיעו. "את תחכי לי שם או סתם תסתובבי בעיר,כפר, לא משנה. אבל כשיגיע הערב להתיצב כאן! אני הולכת לקניות."
צ'רי הקשיבה והביטה בענייה של לורה, הן היו אדומות. אז זקן מבית שש מכאן? חשבה צ'רי בניצחון. אני הולכת אליו.
הדרך לבית שש הייתה אפשרית רק למי שידע לטפס.
הבית היה מוסתר בית כמה בתים שהקיפו אותו, עץ אחד כבן מאה שנה אולי צמח מול דלת הכניסה ולא אפשר להכנס. "אהה…" פלטה צ'רי ופערה פיה.
לבסוף אחרי שהקיפה בקושי את הבית החלה לטפס על העץ, היא ניחשה שיש חלון באיזשהו מקום ליד העץ ודרכו תיכנס.
הטיפוס היה הדבר הכי נפלא בחייה של צ'רי. הנוף שראתה היה יפהיפה, שדות בתים ו… כל מה שבאופק. "לשם אני רוצה!" היא לחשה וענייה נצצו מדמעות. "לשם." היא נאחזה חזק בעץ וטיפסה על הענף הקרוב ביותר לחלון. היא קפצה.
לצערה הקפיצה לא הייתה מדויקת והברך שלה השתפשפה בקיר שלא היה ישר אלה מעוקם כולו. צ'רי לא צעקה, היא התאפקה.
היא ניסתה למשוך את עצמה מעלה כדי שכל גופה יאחז בחלון, עכשיו רק ידיה נאחזו בפתחו.
"בבקשה.." לחשה והרגישה כיצד נוזל חמים מרטיב את המכנס החדש שלה שלורה תפרה לה.
היא התמתחה חזק, ולא הצליחה, ידיה היו חלשות מדי.
היא מתחה את רגלה השמאלית לעבר פתח החלון ואז עלתה. היא התנשפה חזק.
עכשיו היא צריכה לרדת אל החדר וכך עשתה.
למרות החלון הפתוח החדר היה חשוך. היא לא אמרה דבר, זה יכל לסכן אותה.
היא צעדה צעד… שניים. היא נפלה.
הרגל שלה הייתה כולה בדם ודמעה קטנה הצטרפה אליו על הרצפה.
צ'רי החלה לזחול, היא ידעה שהאיש חייב להיות מיוחד עם אליה מתקשרת איתו.
הרצפה הייתה קרה וריקה מכל דבר, ראשה היה סחרחר. "יש מישהו-" ניסתה לומר אך יד חזקה משכחה אותה אל פינת החדר. "ממ!" פלטה צ'רי אך השתתקה. החדר הואר באור אש חזק. היא הרדישה ריח עשן. "איפה סססה?" שאל קול נחשי."תמצאא! חייב להיות האדון רוסססה." היא לא יודעת כמה זמן עבר אבל פתאום היד שיחררה אותה. היא נפלה וראשה נחבט במשהו קשה. היא הרגישה איך משהו רטוב ברצפה שלידה… דם! זהו הדם שלה.
היא בכתה ועכשיו ראתה כיצד איש בעל זקן מפוצל רוכן מעליה. "אוי ואבוי! את בסדר?" צ'רי בכתה מעט ועצמה ענייה.