אבוד – פרק 7- מתאו

יום שני תמיד היה יום חלש בעבודה. סגרתי את החנות כבר בשעה תשע בערב אחרי שנכנסו רק שני לקוחות במשך כל היום, אחד מהם רק שאל איפה נמצאת החנות הכי קרובה לציוד ספורט. הנחתי את האוזניות על אוזניי, מתחיל ללכת לכיוון הפארק כדי לקחת את דרך הקיצור לתחנת הרכבת. הרחובות היו ריקים מאדם. כולם מיהרו להגיע הביתה אחרי יום ארוך. גם הפארק היה ריק פרט לחבורה של ארבעה בנים שעמדו ליד ספסל שבור ולא הקדישו לי שום תשומת לב . הלכתי דרך המדשאה, ממהר להגיע לקצה השני של הפארק, כשקלטתי שבחבורה היו חמישה בנים ולא ארבעה. החמישי שכב על הרצפה. אחד מהנערים התכופף אליו ותפס בשערותיו. הורדתי את האוזניות בדיוק בזמן לשמוע אותו צועק.
"תתרחקו ממנו !" קראתי, רץ לכיוונם.
כשהגעתי אליהם זה שהתכופף קם, בוחן אותי במבטו. אני הסתכלתי על זה ששכב על הרצפה. פצעים כיסו את גופו והדם לא הפסיק לרדת מהם. מה לעזאזל הוא עשה שגרם להם להביא אותו למצב כזה?
"מה שקורה פה זה לא עיניינך. לך מפה" הוא השיב במה שהיה ללא ספק מה שהוא חשב שהיה קול מאיים.
"תעזבו אותו. עכשיו."
הוא הסתכל עליי במשך כמה שניות, ספק מבולבל ספק מופתע. זה היה ברור שאנשים בדרך כלל לא מסרבים לו כשהוא משתמש בטון הזה.
"אתה כנראה לא שמעת אותי טוב. אתה לא קשור לזה. עוף מפה אם אתה יודע מה טוב בשבילך"
"טרוי, אולי עדיף שנלך" זאת הייתה הפעם הראשונה שאחד החברים שלו דיבר.
טרוי רק נפנף עם ידו לביטול כאילו ההצעה של חברו לא הייתה אפשרות.
"אני לא זז לשום מקום עד שאתם עפים מפה"
טרוי הרים גבה, מתעצבן מהאיומים שלו לא הביעו שום תועלת.
" אם אתה לא עוזב עכשיו אתה תגיע למצב שלו" הוא הנהן לכיוון הנער ששכב על הרצפה.
גחכתי בתגובה. טרוי קמץ את אגרופיו, קולט מיד את הזלזול השקוף בתגובה.
הוא הרים את אגרופו, שולח אותו לכיווני אבל אני עצרתי את באמצע, מסובב אותו עם הגב אליי ומפיל אותו על ברכיו.
"יהיה לך קצת קשה להביא אותי למצב כזה עם יד שבורה, אתה לא חושב?" שאלתי בעודי מושך את ידו בזווית לא נוחה.
"תעשו משהו!" צרח טרוי לחבריו.
זה שדבר קודם היה זה שדבר עכשיו.
"טרוי אמרנו לך שזה מספיק. תראה לאיזה מצב הבאת אותו! תפסיק ת'חרא הזה לפני שזה יהיה מאוחר! אתה לא רוצה להסתבך."
כשטרוי שתק, הנער פנה אליי.
"תשחרר אותו. אנחנו הולכים, יש לך את המילה שלי. "
הרמתי את טרוי מצווארון החולצה ודחפתי אותו בתנועה מהירה לכיוון היציאה. הוא רצה לחזור אך חבריו שהלכו אחריו עצרו אותו. אחרי שהם התרחקו מספיק עברתי לבדוק את הבן שעדיין שכב על הרצפה. התכופפתי לידו, מניח יד על כתפו. הוא נשם בכבדות ורעד באופן בלתי נשלט.
" אתה יכול לקום?" שאלתי.
הוא הניד בראשו לשלילה, עיניו עדיין עצומות.
עזרתי לו לקום, משעין את כל משקל גופו עלי ומוביל אותו בעדינות לספסל הקרוב. אחרי שהושבתי אותו, מהרתי אל התיק שלי שנשאר על הרצפה והוצאתי מתוכו את הפלאפון. הזמנתי אמבולנס לכתובת על הפארק והמזכירה שענתה לי הצטערה כשאמרה שהייתה תאונה בכביש הראשי לכן ייקח לאמבולנס קצת זמן להגיע. בעודי מנתק את השיחה, הורדתי את הסווטשירט השחור שלבשתי במהירות ומיד אחריו הורדתי את חולצת הטי הלבנה שלי. קרעתי אותה לחתיכות, משתמש בחלקן כדי לנקות את הפצעים בעזרת מים ובחלקן בתור תחבושות או חוסמי עורקים כדי לעצור את הדימום. בשעה שעבדתי הוא לא הפסיק לצעוק מכאב. הוא רעד ללא שליטה, דמעות יודעות מעיניו ללא הפסקה. כשהרמתי את ראשי שמתי לב שהנער התחיל לעצום את עיניו.
"הי ! אתה נשאר בהכרה – זה ברור ?! האמבולנס בדרך. זה נגמר עוד מעט אני מבטיח לך" צעקתי כדי למשוך את תשומת ליבו. הוא פקח את עיניו והנהן באיטיות.
" אני מתאו וויליאמס . איך קוראים לך?"
" אוסטין ג'ונס" הוא מלמל בקול שקט שהצלחתי בקושי לשמוע.
" בן כמה אתה אוסטין?" רציתי שהוא ימשיך לדבר כדי שלא יאבד הכרה. ישבתי על ברכי מולו, מגניב מבט אל הכביש לבדוק אם האמבולס הגיע.
"17" ענה אוסטין.
"מה המקצוע שאתה הכי אוהב בבית הספר?" המשכתי לדבר איתו עד שהגיע האמבולנס.
נסעתי איתו לבית החולים, שם חיכיתי בחדר ההמתנה הריק במשך מה שהרגיש כמו שעות עד שאחד הרופאים יצא. על התג שהיה תלוי על בגדיו היה כתוב השם 'ג'ורג מקמילן'
" איך הוא ?" שאלתי כשהוא נעמד מולי.
" אתה קרוב משפחה?" הוא שאל.
הנדתי בראשי " אני מצאתי אותו"
הרופא חייך חיוך עייף "הפצעים שלו רציניים אבל לא מסכני חיים. הבעיה היא שצריך לנתח אבל בגלל תאונת דרכים שהתרחשה קודם נאלצנו לשלוח תרומות דם לבית חולים אחר . אין לנו מספיק דם כדי לנתח ואין לנו זמן לחכות."
"איזה סוג דם הוא? "
" נדיר מאוד. בי שלילי "
"זה גם הסוג דם שלי. אני אתרום"
הרופא בהה בי במשך כמה שניות ואז פתח את פיו כדי להגיד משהו, עצר את עצמו ואז הוביל אותי לאחד החדרים שם אחת האחיות לקחה ממני תרומה.
עברו כבר יותר משלוש שעות מאז שהגעתי לפה. נחשתי שהזוג היחיד שהגיע וישב איתי בחדר ההמתנה היו הוריו של אוסטין אך לא דברתי איתם. הם נראו לי מהמעמד הגבוה. הגבר לבש חליפה יקרה והאישה ענדה תכשיטים מרשימים. כשהרופא יצא סוף-סוף, הם קמו לקראתו במהירות.
" מה איתו?" שאלה גברת ג'ונס.
" הפציעות שלו רציניות והוא איבד המון דם. יש כמה צלעות שברות והיינו צריכים לנתח את רגלו כדי לשים ברגים בקרסולו בשביל לוודא שהעצם תחלים כמו שצריך אבל הוא יצא מכלל סכנה.הוא יהיה בסדר."
גברת ג'ונס התחילה לבכות פעם נוספת, מודה לו אינספור פעמים.
" אתם לא צריכים להודות לי אלה לבחור הצעיר הזה שם"- הוא הנהנן לכיווני-" הוא הגיש לבן שלכם עזרה ראשונה בשטח ותרם לו דם בלי לחשוב פעמיים. בלעדיו אני בטוח שהיינו מנהלים שיחה אחרת לגמרי" .
אדון וגברת ג'ונס הפנו את מבטם אלי אך במקום התגובה שלה ציפיתי הם שלחו לי מבט עצבני, רותח מכעס אפילו. 'זה מהלחץ שהבן שלהם בבית חולים' אמרתי לעצמי.
הם נכנסו לחדרו של אוסטין ואני החלטתי שאני יכול לחזור הביתה.
"רגע " קרא קול אחרי. כשהסתובבתי ראיתי את דוקטור מקמילן מולי.
" מתאו , נכון ?"
הנהנתי.
" אל תשים לב לתגובה שלהם. אתה עשית מעשה אמיץ. אתה הצלת את החיים של הילד הזה. כל הכבוד." הוא חייך אליי ותפח על כתפי.
החזרתי לו חיוך ומלמלתי "תודה", רוצה לצאת מפה כמה שיותר מהר.