אבוד – פרק 12 – ויולטה

עמדתי מול זואי, לבושה בשמלה אדומה שהייתה יותר מידי קצרה לפי דעתי, וחיכיתי שהיא תביע את דעתה. היא רק עשתה פרצוף ונפנפה בידה, זורקת לעברי את השמלה הבאה בתור.
"אני לא מבינה למה את מכריחה אותי ללכת" אמרתי בעודי מורידה את השמלה האדומה ולובשת את השמלה החדשה.
" כי את בת 18 עוד מעט ואת צריכה להתחיל לצאת למסיבות" אמרה, בוחנת את השמלה על גופי. היא הנהנה פעם אחת וחייכה
"אני חושבת שמצאנו את השמלה שלך"
הסתובבתי כדי שאוכל לראות את השתקפותי במראה. הרמתי גבה לעבר זואי
" זאת חולצה לא שמלה"
זואי רק הנידה בראשה " היא מהממת עלייך"
"למה אני לא יכולה פשוט ללבוש את הבגדים שלי ?"
זואי פלטה צחוק קצר וגלגלה עיניים " בואי. צריך להתחיל להתארגן" היא קמה מהמיטה ומשכה אותי אחריה.
***
זואי עבדה במשך שעה. היא איפרה את פניי, מדגישה את עיניי הירוקות הגדולות בעזרת איפרון שחור ואת הריסים הארוכות שלי בעזרת מסקרה. על שפתיי היא מרחה אודם אדום שהדגיש כמה חיוורת הייתי.
בפעם הראשונה בחיי שערותיי היו חלקות ואסופות לזנב סוס גבוה.
הצלחתי לשכנע את זואי לוותר על העקבים המפלצתיים והלא בטיחותיים שהיא בחרה בשבילי ועכשיו לבשתי נעלי בובה עם עקב קטן, תמים ולא מזיק.
השמלה השחורה שלבשתי כסתה פחות או יותר רק רבע מהירך אך חוץ מהאורך של השמלה אהבתי את איך שנראתי.
זואי חייכה אליי בעודה מתארגנת, מחמיאה על איך שהשמלה נראית על גופי.
בשעה 10 כבר הגענו למסיבה. לא הכרתי את מי שערך אותה ואם להגיד את האמת לא ממש היה לי אכפת. זאת הייתה אמורה להיות מסיבה לכבוד סוף חודש נובמבר ותחילת חודש דצמבר ותחילת תקופת החגים. אם תשאלו אותי לא היה שום צורך במסיבה בגלל סיבה כזאת אבל אף אחד לא שאל את דעתי.
לזואי לא לקח יותר מדקות ספורות למצוא את תום בין כל האורחים בבית. הם הסתובבו איתי ברחבי הבית אבל כשחבריו של תום ביקשו מהם להצטרף אליהם, עודדתי אותם ללכת בלעדי. לא ראיתי אילו תחומי עיניין משותפים יכולים להיות לי עם השחקנים בנבחרת הבייסבול והם לא היו צריכים להישאר איתי כדי לארח לי חברה. זואי התנצלה בפעם המיליון ואמרה שתבוא למצוא אותי ברגע שתוכל. חייכתי בעודי צופה בה ובתום נעלמים במעלה המדרגות.
פלסתי את דרכי בין האורחים במסיבה, מקווה למצוא מקום שקט. כמה בנים נצמדו אלי תוך כדי ריקוד, סורקים את גופי, מבט רעב בעיניים שלהם.
גלגלתי את עיניי, מוצאת סוף סוף דרך להימלט מרחבת הריקודים. ישבתי על אחד הכסאות בפינה הכי רחוקה של החדר, מסתכלת על כל האנשים במסיבה.
רובם רקדו אך היו כמה שישבו כמוני, לבד או עם חבר או שניים מנהלים שיחה עם ראשים צמודים בגלל הוויליום הגבוה של המוזיקה. בסופו של דבר החלטתי לקום, מסתובבת בחרבי הבית הענק.
קפצתי בבהלה בשניה שהרגשתי יד מסביב לכתפי. כשסובבתי את ראשי מצאתי את עצמי בוהה בנער שלא הכרתי. הוא נראה מבוגר, אולי סטודנט במכללה.
שערותיו הבלונדיות היו מסודרות בקפידה בעזרת ג'ל ועניו הכחולות לא היו מפוקסות. ריח חזק של אלכוהול עלה ממנו. נאנחתי בעודי מנסה להוריד את ידו ממני אבל לא מצליחה
"מה יש מותק? כבר רוצה ללכת?" שאל וצחק, מעביר את אצבעותיו על הלחי שלי. לקחתי צעד אחד הצידה, חושבת איך להתחמק ממנו.
"קראתי לך אבל לא ענית לי. זה לא מנומס" הוא הניד בראשו ונאנח "את ממש יפה וסקסית. בואי." הוא הוריד את ידו ותפס בכף ידי באחיזת ברזל, לוקח צעד לכיוון אחד החדרים.
הסתכלתי מסביבי, מחפשת כל סוג של עזרה אבל אף אחד לא שם לב, כולם עסוקים בעניינים שלהם.
כשלא זזתי הוא הסתובב אליי "חברה מחכה לי" אמרתי והוא רק צחק
"שתחכה. אני רוצה את הגוף הזה שלך" הוא הניח את ידו סביב כתפי שוב והצמיד אותי אליו בכוח, מוביל אותנו לכיוון החדר מולנו.
נכנסנו לחדר, הוא סגר את הדלת מאחורינו בבעיטה. לא יכולנו לשמוע את המוזיקה והאנשים שדברו במסיבה. הוא דחף אותי לעבר המיטה ואני התחלתי לרעוד בפחד. מה אני יכולה לעשות עכשיו? לא הייתי מסוגלת לזוז מהפחד ששיתק את גופי.
"ילדה טובה" הוא ליטף את פני והתחיל להוריד אתה חולצה שלבש. עצמתי את עיניי, מתפללת שזה רק סיוט.
" מה-" הוא התחיל אבל נעצר כנשמע רעש של דלת נפתחת.
"עזוב אותה" פתחתי את עיניי בשניה שזיהיתי את הקול. הוא עמד ליד הדלת, המושיע שלי.
כשהבלונדיני לא זז מתאו לקח צעד לכיוונו, דוחף אותו החוזקה.
" אמרתי לך לעזוב אותה, לא?" סינן מתאו והבלונדני קם מהרצפה במהירות, יוצא מהחדר בלי להגיד מילה.
מתאו הושיט לעברי את ידו, עוזר לי לקום מהמיטה.
"את בסדר? הוא עשה לך משהו?" הוא שאל, דאגה בקולו. שתקתי במשך מספר דקות, מסתכלת בעיניו.
"אני -" התחלתי אבל לא הצלחתי לסיים. דמעות ירדו מעיניי אחת אחרי השניה ללא מעצורים. הוא היסס לרגע אבל אז הוא חיבק אותי, מצמיד אותי אליו ומנסה להרגיע אותי. זה הרגיש כאילו לא היה לו אכפת לעמוד כאן ולנחם אותי במשך מי יודע כמה זמן שזה לקח לי להרגע.
יצאנו מהבית והתישבנו על אחד הספסלים במורד הרחוב. הוא הוציא מפית וניגב בעדינות את פניי שטופיי הדמעות.
"בואי, אני אלווה אותך הבייתה" הוא הציע, טון רך בקולו.
"א-אני פ-פ-פה עם ז-ז-ז-זואי. היא ת-תדאג." קולי רעד ללא שליטה.
"תביאי את הפלאפון שלך" הוא אמר, מושיט את ידו. צייתתי בידיים רועדות. בחנתי אותו בשעה שהוא כתב לזואי הודעה ואז שלח.
הוא החזיר לי את הפלאפון וקם ממקומו, מושיט את ידו פעם נוספת ואני לקחתי אותה. הוא הוריד את המעיל שלו בתנועה מהירה ועזר לי ללבוש אותו
"אתה ת-ת-תקפא" מלמלתי.
הוא רק הניד בראשו. התחלנו ללכת לכיוון תחנת הרכבת, אני עדין רועדת למרות המעיל של מתאו.
"את רוצה לעצור רגע?" שמעתי אותו שואל. סובבתי את מבטי אליו ופגשתי במבטו המודאג. הנדתי בראשי לשלילה, נושכת את שפתי התחתונה תוך כדי. הוא התקרב אליי באיטיות והרים את ידו לכיווני
"זה בסדר? " שאל. לקח לי כמה שניות כדי להבין שהוא ביקש רשות להניח את ידו סביבי. הנהנתי והוא הצמיד אותי אליו, מחבק אותי עם יד אחת.
כשהגענו לתחנה והתישבנו ברכבת הוא לא הוריד את ידו ממני. הנחתי את ראשי על כתפו, חושבת על הסיטואציה שהכנסתי את עצמי לתוכה. לא רציתי לחשוב על מה היה קורה אילו מתאו לא היה מופיע פתאום, מאמצע שום מקום.
הזמן עבר במהירות גדולה מידי וכך יצא שכבר עמדנו מחוץ לבית שלי. הצעתי למתאו להיכנס איתי, מבטיחה לו שההורים שלי לא בבית.
הוא חיכה בסלון בזמן שאני החלפתי את השמלה לבגדים יותר נוחים והורדתי את האיפור מפניי. כשחזרתי לסלון מצאתי את מתאו עומד באחת הפינות, בוחן את התמונות שעל הקיר.
הנחתי את ידי על כתפו וכשהוא הסתובב הוא עקב אחרי לספה. ישבנו אחד על יד השניה ושתקנו. אני חבקתי את ברכי, שמיכה דקה מכסה את גופי. השתיקה לא הייתה מביכה אלא נינוחה, נעימה, מרגיעה אפילו.
שנינו קפצנו כששמענו את הפעמון מצלצל. קמתי במהירות, פותחת את הדלת. זואי נכנסה, מחבקת אותי מיד. מזווית העין ראיתי את תום נכנס אחריה. הוא הניח את ידו על גבי בתנועה מנחמת.
"מ-מ-מה קרה? הוא ע-ע-עשה לך משהו ?" קולה של זואי רעד והיה מוצף בפאניקה.
התרחקתי ממנה בעדינות כדי שאוכל לראות את פניה. עינייה היו אדומות ונפוחות. ידו של תום מצאה את ידה שלה והחזיק אותה בחוזקה.
"לא זואי. מתאו הגיע בדיוק בזמן. הוא העיף אותו ממני וליוה אותי הביתה"
ההפתעה נראתה בברור של פניהם של זואי ותום.
"איזה מתאו? מתאו וויליאמס ? החדש הזה? " שאל תום
התכוונתי לענות אבל מישהו הקדים אותי.
"כן" מתאו התקדם אלינו.
שתיקה שררה בינינו. שתיקה מביכה עד שמתאו החליט לשבור אותה
" אני רואה שאני לא נוחץ פה. אני אלך"
שלושתינו התחלנו למחות אך מתאו אמר שגם ככה יש לו משמרת מוקדמת מחר ובלי שום מילה נוספת הוא עזב את הבית.