אבוד – פרק 11 – מתאו

"מה אתה צוחק ? אמא משגעת אותי. מדברת על כמה היא רוצה להכין את הפשטידה שאתה אוהב. " לא יכולתי לעצור את עצמי מלגחך
"תגיד לה שאני אגיע ביום ראשון" אמרתי בעודי מסתובב ומרים עוד ארגז ספרים מהרצפה. מיכאל ישב מול הדלפק, מחזיק בספר אקראי ומעביר בו דפים כל כמה דקות. הוא כנראה לא ידע מה היה שמו של הספר שבחר. זה מה שהיה עושה תמיד כשהיה מגיע לחנות הספרים. בוחר ספר מאחד המדפים, מתיישב על הכיסא מול הדלפק ומתחיל בשיחה כדי להעביר לשנינו את הזמן בעודו מעביר דפים בספר ומעניק לו שום תשומת לב.
"תגיד, מי זה היה בג'יפ שאסף אותך מהבית ספר ביום של התחרות ?"
"זוכר את הילד הזה שעזרתי לו בפארק ?"
" כן. הילד הזה שהרביצו לו, אוסטין משהו, נכון ?"
"אוסטין ג'ונס. אבא שלו ביקש שאני אעיד נגד הילדים שעשו לו את זה"
כשהסתובבתי לכיוונו של מיכאל ראיתי שהוא חייך
" איזה אזרח שומר חוק אתה "
גלגלתי עיניים, מכניס עוד ספר לאחד המדפים.
" אם כבר מדברים על התחרות, מי זאת הבחורה שיצאת איתה ?" יכולתי לשמוע את החיוך בקולו
" לא יודע "
" אתה לא מתבייש ? ראיתי אותך יוצא עם אחת בלונדינית, מה אתה מכחיש?!"
" לא מכחיש. אני פשוט לא יודע איך קוראים לה "
מיכאל צחק, סוגר את הספר תוך כדי.
" רק שתדע ששמעתי שיש לה חבר " אמר בעודו מעביר יד על פניו.
"לא נראה שהיא זכרה שהוא קיים באותו הלילה "
"לפחות שווה משהו ?"
הסתובבתי אליו, עושה פרצוף ומרים את כתפיי
" היו לי יותר טובות "
מיכאל החל לצחוק שוב
" אתה יודע, אני מתחיל לחשוב שאתה מכור לסקס " צחוקו רק התגבר ואני הצטרפתי אליו
" כן, ואתה ממש נזיר "
***
השעה הייתה ארבע בצהריים ואני סגרתי את החנות לבד. מיכאל הספיק לעזוב כבר לפני שעתיים בטענה שהספרים עושים לו סחרחורת. עניתי לפאלפון שצלצל בעודי מפעיל את האזעקה ונועל את הדלת.
" הלו ? "
" מתאו ? אני לא יודע אם אתה זוכר אותי, אני דילן, דוד של אוסטין "
" כן. מה קורה ?" שאלתי את עצמי מה הם כבר יכולים לרצות ממני
" אני בדרך לבית החולים ורציתי לשאול אם אתה רוצה לבוא? אוסטין ממש רוצה לראות אותך "
הוא לא ראה את ההבעה על פניו של אחיו כשהוא הסתכל עליי ?!
" אני לא רוצה להפריע למשפחה שלכם"
" מתאו כולם רוצים לפגוש אותך. אתה ממש לא תפריע" נאנחתי, קולט שאין לי מושג באיזה תירוץ אני יכול להשתמש. קבעתי איתו שאני אגיע עוד שעה בערך ונתקתי את השיחה. הנחתי את האוזניות על אוזניי, עושה את דרכי אל תחנת הרכבת. הנסיעה ארכה כמעט ארבעים דקות אך התחנה הייתה מאוד קרובה לבית החולים. שאלתי את האחות בקבלה איפה אני יכול למצוא את החדר שחיפשתי ולאחר מכן עליתי במעלית לקומה החמישית, שואל את עצמי אם הייתי צריך לעצור בחנות המתנות לקנות בלונים ושוקולד.
מול דלת חדרו של אוסטין לא עמד אף אחד מה שגרם לי לחשוב שאולי האחות התבלבלה ונתנה לי את החדר הלא נכון.
"מתאו ! הגעת" אמר קול מאחורי. כשהסתובבתי ראיתי את דילן מולי. הוא חייך ולחץ את ידי.
" בוא. כולם מחכים לך " הוא הוביל אותי לחדרו של אוסטין, פותח את הדלת וכמעט דוחף אותי פנימה. החדר היה גדול ומלא באנשים, כולם מסביב למיטתו של אוסטין.
" כולם תכירו, זה מתאו." הודיע אוסטין, מסתכל עליי ומחייך חיוך גדול.
רוב האנשים בחדר חייכו, מתקדמים אליי ומחבקים אותי. אחת הנשים המבוגרות יותר החלה לבכות תוך כדי חיבוק , מודה על כך שעזרתי לנכד שלה. דילן עזר לי להשתחרר מהסבתא והתחיל בשיחה איתי אליה הצטרפו עוד כמה קרובי משפחה. מזווית עיני ראיתי את ההורים של אוסטין, ששלחו אליי מבטים מוזרים שגרמו לי להרגיש ממש לא בנוח. לא הבנתי מה עשיתי שזכה לתגובה כזאת מהם אבל לא התכוונתי לברר.
אחרי שישבתי שם שעתיים הצלחתי לשכנע את קרובי המשפחה שאני חייב לזוז והבטחתי לאוסטין שאני אגיע שוב בקרוב. דילן הציע להסיע אותי הביתה ואני הסכמתי.
הנסיעה עברה עם שיחה קלילה על אליפות הפוטבול שעמדה להתקיים מחר.
" אל תשים לב לאחי" דילן אמר פתאום. הרמתי גבה והסתכלתי עליו
" הם עדיין בשוק ממה שקרה לאוסטין. זה שום דבר נגדך." הבטיח. רציתי להגיד לו שהייתי רגיל לזה אבל במקום רק הנהנתי והוא חייך.