אבוד פרק 1 – מתאו

אגרוף ועוד אגרוף. ועוד אחד ועוד שניים. ועוד בעיטה ושוב אגרוף. ולבסוף דחיפה וצעקה מלאה ביאוש ובעצבים.
הורדתי את כפפות האיגרוף מידיי במהירות והתיישבתי על הרצפה, מתנשם ומתנשף בכבדות. כל גופי הוא רטוב מזיעה אבל לא היה לי אכפת. קבלתי מה שרציתי. לא הייתי מרוכז והלא הייתי מסוגל לחשוב על כלום. הרמתי את ראשי לכיוון השעון שעל הקיר. קצת אחרי חצות. נאנחתי וקמתי ממקומי, מתקרב לעבר הרמקולים שמתוכם בקעו קולות התופים והגיטרות יחד עם צרחותיו של הזמר. כיביתי את המוזיקה והוצאתי את האייפוד שלי מהכבל שחיבר אותו לרמקולים.
אחרי מקלחת מהירה התלבשתי במהירות ותליתי את תיק הספורט שלי על הכתף. יצאתי מאולם האיגרוף הישן, טורק את הדלת כדי שתינעל אוטומטית. חיברתי את האוזניות לאייפוד והנחתי אותן על אוזניי. מעולם לא פספסתי הזדמנות להאזין למוזיקה. מאז שאני זוכר את עצמי מוזיקה נתנה לי את האפשרות למלא את הראש במשהו אחר. פתאום אין דאגות. אין חשבונות לשלם. אין אנשים שמאשימים אותך בבעיות שלהם.
בעודי עושה את דרכי לכיוון הרכבת הקלה, הוצאתי את הפלאפון שלי מאחד התאים בתיק. חמש עשרה שיחות שלא נענו והודעה אחת.
אחת ממיכאל. לא טרחתי להתקשר. אדבר איתו מחר.
שלוש עשרה מקאטרינה. לא רציתי להתקשר לכן רק שלחתי לה הודעה:
'בדרך '

השיחה האחרונה שלא נענתה הייתה מריצ'רד, דוד שלי. גם ההודעה הייתה ממנו

'מצטער חמוד אבל אני לא יכול מחר. לג'סיקה יש מחר משחק מאוד חשוב '

לג'סיקה יש משחק חשוב. כמובן. הנדתי בראשי. כאילו שיכולתי לחשוב שהוא יגיד משהו אחר.
הוצאתי את הכרטיס הנסיעה מהכיס והשתמשתי בו כדי להיכנס לתחנת הרכבת. עליתי במהירות במדרגות עד שהגעתי לרציף. מלבדי היו שם זוג צעירים שישבו מחובקים על אחד הספסלים ואיש מבוגר שבחן את המפה של המסלול של הרכבות. עברו כמה דקות עד שהרכבת הגיעה ואני עליתי עליה לבד. הקרון היה ריק אבל משום מה אהבתי את זה.
אהבתי להיות לבד.
אחרי בערך ארבעים דקות הגעתי לתחנה שלי. ירדתי במדרגות לכיוון הרחוב. עברתי ליד חבורה של עשרה בחורים בערך בני שבע עשרה. לא לקח לי יותר מכמה שניות להבין שהם היו שיכורים.
הרחובות היו מלאים בבקבוקי וודקה ובירה ריקים. חלונות הראווה בכמה מהחנויות היו שבורים ובתי המגורים היו ישנים. מיותר לציין שהשכונה לא הייתה מהשכונות הבטוחות בעיירה.
הורדתי את האוזניות מאוזניי כשהגעתי לביניין בו גרתי. זה היה ביניין ישן בעל ארבע קומות. הביניין עצמו היה נקי . בעל הביניין דאג לפנות את הזבל כל יומיים. הביניין לא היה רחוק מידי מתחנות הרכבת האוטובוס והכי הכי חשוב- שכר הדירה כאן היה הכי נמוך מכול הדירות שראינו.
עליתי במדרגות לקומה האחרונה ופתחתי את הדלת של דירה מספר שש עשרה בעזרת צרור המפתחות החדש שלי.
כשנכנסתי ראיתי את קאטרינה יושבת על הספה, מכורבלת בשמיכה ורואה סרט. היא הסיטה את מבטה לכיווני וחייכה אליי. היא קמה מהספה ופילסה את דרכה בין ההרים של קופסאות הקרטון שקישטו את הדירה החדשה. היא חיבקה ונישקה אותי.
" כבר התחלתי לדאוג " היא מלמלה, עוקבת אחרי לחדרי.
זרקתי את התיק על הרצפה והורדתי את הסווטשירט בתנועה מהירה.
" מצטער" מלמלתי חזרה.
"איך בעבודה החדשה ?" שאלה בעודה מסתכלת איך אני מסדר תיק למחר.
משכתי בכתפי ותוך כדי הכנסתי ספר היסטוריה לתיק.
" אתה רעב ?"
הנדתי בראש "אני צריך לקום מוקדם"
היא נאנחה ואז חייכה חיוך עצוב שהכרתי יותר מדי טוב כשהבינה את הרמז " אני אתן לך לישון".
היא הסתובבה על עקביה, עשתה צעד לכיוון הדלת ואז התחרטה והסתובבה חזרה " אמא התקשרה. היא נסתה לתפוס אותך ולא ענית. מתאו, בבקשה תדבר איתה "
היא כמעט התחננה. הנהנתי והיא חייכה ויצאה מהחדר.
הורדתי את בגדי והנחתי אותם על אחת הקופסאות. אחרי שכיביתי את האור נשכבתי במיטה, מכסה את עצמי בשמיכה החדשה שקנינו שלשום.
בעודי שוכב בשקט מוחלט שאלתי את עצמי אם קאטרינה הבינה שאני לא מתכוון להתקשר לאמא שלי.