אבודים – פרק 3 -׳ התאקלמות ׳

-נקודת מבט בלה סטיין-

כשעניי נפקחו כבר היה שקט כול כך,שקט מידי יחסית למה שקרה קודם לכו ,ביטני כאבה כול כך והרגשתי לחיצות חזקות .
לעיניי נגלו שמיים כחולים כהים המלאים כוכבים קטנים וזוהרים .
״את בסדר ?״ שמעתי קול גברי ורך באוזניי, הרמתי את מבטי לאט , זה היה אותו החייל שעזר לי קודם , הוא עזר לי גם עכשיו לקום לישיבה.
הוא היה לבוש במדי הצבא של צבא ארצות הברית , מלוכלכים מדם קרועים ומוכתמים בלכלוכים שונים.
״איך את מרגישה ?״ שאל אותי , הרגשתי יחסית טוב , אבל הבטן הכאיבה לי כול כך , פחדתי שיקרה משהו לתינוק הקטן שמתפתח בבטני , אני בהריון סוף חודש שמיני , אני צריכה למסור אותו לאימוץ .
״כואבת לי הבטן״ מלמלתי אליו , מעוות את פניי עם כול מכת כאב נוספת המפלחת את בטני בעוצמה אדירה .
״כול כמה זמן יש לך את הכאב הזה ?״ שאל אותי והצמיד את ידו אל נקודת קטנה בבטני , בדיוק כמו שהרופאה שלי עשתה לי בבדיקת מצב הקודמת שעשיתי, אולי הוא יודע מה הוא עושה אחרי הכול .
״מרווח של דקה וחצי , שתי דקות״ עניתי לו , ידו התנתקה ממני לאט , ״זה צירים מדומים , הכאב יחלוף עוד מעט ,תחזרי לנוח״ אמר לי וחייך חצי חיוך , נשכבתי בחזרה על גבי , הבטתי לצידי הימני , אותו חייל רכן מעל בחורה שנראתה פצועה אנושות , תחבושת לבנה כיסתה את מותנייה .
״את יודעת איך קוראים לה ?״ שאל אותי החייל , הנדתי את ראשי לשלילה , ״אני לא מכירה כאן אף אחד״ עניתי לו בשקט .
״לוק״ אמר לי מציג את עצמו בחיוך , ״בלה״ עניתי בחזרה וחייכתי אליו גם אני.
״אתה אולי יכול להסביר לי מה קרה , אני קצת מבולבלת״ מלמלתי לעבר לוק , הוא התיישב לצד הבחורה על החול הלבן , ״המטוס התרסק כאן״ אמר ופורש את ידיו הריקות לצדדים גורם לי להסתכל על הסביבה , ״אנחנו על אי בודד , מתו כול כך הרבה אנשים , ויש עוד כול כך הרבה פצועים״ אמר לי מבטו רדוף אך הוא לא מוריד את עיניו מהבחורה הפצועה השוכבת בנינו .
״אני יכולה לעזור״ אמרתי וקמתי לאט לאט לישיבה , ״את פצועה , עדיף שתנוחי , את גם בהריון״ מיהר להגיד ולקום לעברי .
״זה רק תינוק , שום דבר לא עוצר אותי , ואני בטוחה שלא יזיקו עוד זוג ידיים עוזרות״ אמרתי לו וקמתי לעמידה כשהוא תומך בי בגבע ועוזר לי לקום על רגליי.
הבטתי מסביבי , המון אנשים שכבו על החול , וכמה בודדים הסתובבו מסביבם בודקים את מצבם .
״את המתים קברנו״ אמר בשקט , הבטתי מסביב לפחות עשרים איש עוד חיים .
״אני ילך לעזור״ מלמלתי והתקדמתי לעבר בחורה בלונדינית שהתרוצצה בין כול האנשים .
״את צריכה עזרה ?״ שאלתי אותה , היא הרימה את מבטה אלי מגבר שרגלו הייתה מסובבת בצורה לא טבעית הצידה, ״כן , תפסי את הכתפיים שלו ותצמידי אותו לקרקע , בזמן שאני יסובב את רגלו חזרה למקום הטבעי שלו״ אמרה לי הבחורה , ״אוקיי״ מלמלתי ועיוותתי את פניי , עשיתי בדיוק כמו שהיא אמרה .
תופסת את כתפיו ומצמידה אותו אל הקרקע בכול הכוח המועט שיש לי .
הבטתי עליה ועל מה שעשתה , היא תפסה את רגלו , ספרה עד שלוש בשקט וסיבבה את הרגל בצורה חדה אל מקומה הטבעי.
קול התפצחות חזק נשמע ברקע הדומם והגבר התפתל וצרח תחת ידיי , הוא התעורר מהכאב החזק .
הבחורה הבלונדינית נתנה לו אגרוף חזק בראשו , והוא איבד שוב את ההכרה במהירות .
״זה רק לטובתו״ אמרה לי שראתה את מבטי המבוהל כול כך .
״את יכולה עכשיו ללכת למיין את המזוודות שמצאנו״ היא אמרה והצביע אל עבר ערמה גדולה של מזוודות בצבעים שונים , כנראה של הנוסעים , ״תמייני אותם לאוכל , בגדים , דברי רחצה , וכול דבר שעוד ניראה טוב לשימוש , אי אפשר לדעת מתי יגיעו לחלץ אותנו״ אמרה הבחורה הבלונדינית, ״דרך אגב אני אפריל״ אמרה לי בחיוך , ״בלה״ הנהנתי אליה ופניתי אל עבר ערמת המזוודות .
כבר ישבה שמה בחורה בעלת שיער בלונדיני ארוך וגלי , נראת טיפה יותר גדולה ממני בכמה שנים טובות , ״תעזרי לי למיין , אני רונה״ אמרה לי והמשיכה למיין כול מיני חולצות טובות שעוד לא נקרעו ועדיין טובים לשימוש .
פתחתי מזוודה אחרת , כחולה ועליה רקום שם חברת התעופה , ׳אושיאניק׳ .
בפנים היו מלא שמיכות דקות כחולות ועליהם גם רקום שם חברת התעופה , כיסוי לעיניים , כריות נוחות , היו בערמת המזוודות הגדולה עוד שלושה מזוודות כחולות עם שם חברת התעופה רקום עליהם .
מיינתי את השמיכות לערמה שכבר רונה עשתה כנראה מלפני כן , והמשכתי למיין לפי ערמות את שאר הדברים במזוודות כמו שרונה עושה .

אחרי שלוש שעות ארוכות ומתישות סיימנו למיין את כול הדברים , לא היה הרבה , להפך היה כול כך מעט דברים שעוד היו טובים לשימוש , כמה חולצות טובות , זוגות מכנסיים שעוד אפשר ללבוש ולא נקרעו או נשרפו איכשהו בהתרסקות .
מזוודה של אוכל עם מנות של המטוס , אבל אם לא יבואו לחלץ אותנו בקרוב האוכל יגמר במהירות .
שמיכות של המטוס בערמה , זוגות הנעליים הטובות להישרדות בטבע הנחנו בצד , כמה זוגות של נעלי ספורט של נשים במידות שנות , וגם כמה זוגות של נעלי ספורט וטיפוס של גברים .
הדבר הכי מגעיל היה זה להוריד את הדברים הטובים מהמתים , זה הדבר היחיד שהיה קשה כול כך , ריח הגוויות התחיל להתפזר באוויר העומד מסביב , אנשים מתו מרגע לרגע והגברים הערים היו צריכים לחפור להם קברים רחוק מהאזור בו היינו ולגרור אותם עד לשם , אלה שעזרו וסידרו , שעזרו להתמקם ולהתאקלם .
מיינו גם מזוודה אחת המלאה בחפצי תכשיר , כמו שמפויים ומרככים , סבונים , מסרקים , גומיות , מברשות שניים ומגבות .
מיינו גם מזוודה קטנה מלאה בכול התרופות שהצלחנו למצוא ביו המזוודות ובין הקופסאות של עזרה ראשונה שהיו על המטוס .
זה לא יספיק להמון זמן , אולי לשבוע פחות או יותר , אני מקווה שזה מספיק זמן עד שיבוא ויחלצו אותנו מהאי הזה .
הבטתי על הגברים שפעלו בלי הפסקה , הם לקחו יוזמה והתחילו לבנות מקומות מחסה טובים בשביל הפצועים ששכבו על החול , האוויר הקר נשב והעביר צמרמורת חזקה בגופי .
ביום לוהט וחם כול כל , ובלילה קפוא וקר מאוד .
״לכי לנוח , את בטח כבר עייפה״ אמרה לי רונה , הנהנתי אליה וחייכתי חצי חיוך , הלכתי חזרה אל עבר איפה שהייתי קודם, איפה שהתעוררתי לצד הבחורה ההיא ליד לוק החייל שטיפל בה .
הוא כבר בנה מחסה קטן בו היא שכבה בפנים , שלוש קירות מפלטות מתכת גדולות מהמטוס המרוסק במרחק מה ממנו , ומעל שמיכה פרוסה שמגנה כמו גג, ״עשיתי את זה מספיק גדול בשביל שתיכן״ אמר לי לוק כשראה אותי מסתכלת .
״תודה״ מלמלתי ונכנסתי פנימה אל תוך המחסה , זה לא משהו מי יודע מה , אבל זה מספיק לבינתיים .
נשכבתי על גבי הכואב לצד הבחורה הפצועה , היא עדיין לא התעוררה ופקחה את עיינה .
העייפות הפיזית והנפשית הכריעו עלי ונרדמתי לבסוף במהירות למרות שלא רציתי בכך .