אבודים – פרק 22 -׳ פציעות ׳

רגלי צועדות כושלות קדימה לאט לאט , מועכת את הדשא הבהיר והארוך תחת צעדיי הכבדים , השמש מחממת כול סנטימטר וסנטימטר קטן שבי .
החזה שלי עולה ויורד בהתנשפויות אדירות וכבדות , אני בקושי מצליחה להתקדם הלאה ולהמשיך , והנוף המדהים עדיין לא נעלם מראייתי המטושטשת .
עדיין צועדים בשטח הפתוח והגדול שעות על גבי שעות של קושי ורק הגענו לחצי מהדרך הארוכה , התחלתי להרגיש את הקושי משתלט עלי לאט לאט ומקשה עלי לזוז מרגע לרגע .
הזדחלתי מאחורה לאט ליד לוק , מאמצת את כוחותי המועטים כדי להמשיך קדימה, הצלקת הגדולה שעל מותני שעדיין לא החלימה מעקצצת מהקושי הרב שאני מפילה על גופי העייף , דוחקת בי עד קצה גבולות היכולת שלי .
״קדימה את תצליחי״ אני שומעת את קולו של לוק באוזניי נעים כול כך , גברי כול כך שזה גורם לשערותי לסמור וללבי לפרפר בתוך בית החזה .
ידה נחה על שיפולי גבי מעט מעל האקדח ולוחצות בחוזקה כדי שאני לא יפול , מייצבות אותי ועוזרות לי להתייצב על רגליי כשאני ממשיכה הלאה בצעדים קשים וכבדים .
ריאון כמוני המאמץ והקושי ניכר עליה ועל פנייה העדינים , מצחה נצנץ מאגלי זיעה קטנים ומבריקים, היא התנשפה בכבדות וצעדייה המהירים ממקודם הפכו לצעדים כבדים ועייפים .
״אני לא יכולה להמשיך עוד , חייבים להפסיק!״ אומרת רונה עיינה נוצצות בגוון מוזר של ירוק עייף .
ראיין נעצר מתנשף בקול , ״קדימה עוד קצת ומגיעים״ מנסה לנחם אותנו אבל ידענו שהדרך עד לקצה הגבעה העצומה שאנחנו נמצאים עליה במרחק של כמה קילומטרים ארוכים .
רונה התיישבה בסיכול על כר דשא ירקרק בהיר עד מאוד כמו גוון צבע של חציר , נפלתי חסרת תחושה ברגליים לצידה שוכבת על הגב ונותנת לגופי להתרפות על גבי כר הדשא הגבוה המעוך תחת גופי .
״אני מסכימה עם רונה״ אמרה ריאון מתיישבת בשילוב רגליים מנסה להרגיע את הנשימות הפראיות שלה .
ראיין ולוק נאנחנו מתיישבים בלית ברירה לצידנו על הדשא הרך , השמש קופחת מעל ראשינו בעוצמה אדירה חמה מתמיד, אין שום עץ או סימן לצל באזור בו היינו , היינו נתונים לחסדיה של השמש החמה והלוהטת .
הנחתי יד מעל עיניי , משקיפה על הנוף ומצמצמצת את עייני מביטה למרחקים.
אני לא יודעת אם זה אמיתי מה שראו עייני , או סתם הזיה מטורפת בגלל החום הכבד הסובב מסביב , אבל זה זעזע אותי מכף רגל ועד ראש .
״אתה רואה מה שאני רואה?״ שאלתי נותנת ללוק מכה קטנה עם המרפק כדי שיסתכל לכיוון בו אני מסתכלת .
״לעזאזל , אני חושב שזה ניק!״ אמר לוק קופץ על רגליו וממהר לרוץ אל עבר הבחור המדדה בקושי על רגליו לעברינו.
הוא היה במרחק של קילומטר בודד וארוך , אבל עדיין ראו אותו בנוף קטן כמו נמלה .
לוק מיהר אליו הופך גם הוא בשל המרחק לנמלה קטנה שהולכת וגדלה ככול שהם מתקדמים יותר ויותר לעברינו.
מרחוק כבר הספקתי לראות את החולצה הלבנה של ניק אם אני לא טועה ספוגה בהמון דם .
׳כנראה שגם לו היה עימות עם החיה האיימתנית׳ חשבתי לעצמי מתחילה לראות את הפציעות על פניו וגופו ככול שהוא ולוק התקרבו יותר לכיווננו .
לוק הפיל את ניק בזהירות על הדשא הירוק בהיר , הוא לא היה מעולף אלה ער ויכול לדבר .
״מה לעזאזל עשה לך את זה?״ שאלה ריאון שכבר תוך כמה שניות מוציאה את הערכה העזרה הראשונה המאולתרת המלאה בתרופות מעטות שהצלחנו להציל מההורסקות .
״לא תאמינו אבל , אני חושב שזה היה חזיר-בר ואז באיזה שהוא שלב מצאתי את עצמי בורח בגלל נמר-סלעים שהחליט לרדוף אחרי עד לקו הג׳ונגל הרחוק מפה״ אמר ניק , עדיין צלול בזמן שריאון מחטא ועוטפת את הפציעות הפתוחות והשטחיות שכיסו את גופו והפנים , הוא לבש מכנס שחור ארוך קרוע בכמה מקומות ברגליים , החולצה שלו קרועה בצד חושפת את גופו השרירי במיוחד , הוא נראה כמו מתאבק מקצועי .
״מי ניצח , החזיר-בר?״ שאלתי בציניות מסתכלת על שרירי הזרוע העבים והכפולים שמבליטים את ידיו השחומות והמלוכלכת במיוחד .
״שברתי לו את המפרקת״ אמר בלי למצמץ , כמעט הקאתי על רונה שישבה לידה ופניה התעוותו גם למשמע דבריו .
״איכס״ זה הדבר היחידי שהצלחתי לומר אחרי שהתמונה המזוויעה עלתה בעיניי רוחי שהוא תופס את צווארו הענק של חזיר-הבר הגדול ושוברת את המפרקת האגרסיבית שלו .
״לא מחזה נעים״ מלמל ואז נאנק בכאב כשראיון מרחה חומר מחטא על פצע גדול כמעט כמו צלחת חרסינה בינונית על בטנו , ״לעזאזל החזיר הזה נלחם כהוגן״ אמרה ריאון מביטה במה שאמור להיות קוביות הבטן שלו עכשיו זה רק פצע גדול ומדמם .
״פציעות רציניות״ סוף סוף לוק פצה את פיו פונה אל ניק ששכב על הדשא בזמן שראיון טיפלה בפצעיו הפתוחים .
״כן טוב , גם נפלתי כמה פעמים אז עורי השתפשף״ אמר ניק , זה לא ניראה שכאב לו בכלל , זה לא ניראה כאילו היה לו אכפת מהפציעות השטחיות שכיסו את פניו ובטנו .
ריאון סיימה לחבוש את כול הפציעות שבגופו ונאנחה אחורה לתוך כר הדשא הרך .
נשכבתי גם אני אחורה לאט , עוצמת את עייני בזהירות ומרגישה את קרני השמש מלטפות את הגוף שלי בצורה נעימה – איכשהו כול המתחים , החששות , והפחדים התפוגגו לנעימות קרני השמש .
לפחות עד שנתחיל לצעוד חזרה , לצעוד אל עבר הלא נודע .