אבודים – פרק 13 -׳ תקוות ׳
״אלוהים אדירים , מה זה אמור להיות?״ שמענו צווחה רמה הבוקעת מאחורינו , אמבר נדבקה בפחד וחשש לראיין שבעצמו קפא במקומו .
״אני חושב שזה חזיר-בר״ אמר ראיין שנגע בו בעזרת מקל עץ דק ארוך וחום , החזיר הכהה והגדול שכב על החול הבהיר נאנק ונאבק על נשמותיו הפרועות.
״הוא בטח פצוע״ מלמלתי לאחר רגע קל, שומרת מהדבר הגדול הזה מרחק , הוא התנשם בחוזקה ובטנו הרחבה עלתה וירדה מטה ומעלה עם כול נשימה פרועה.
״אני שונאת חזירים!״ אמרה אמבר וברחה חזרה אל המחנה מתרחקת מהחזיר הזה כמה שיותר ונעלמת בתוך אחד מן המחסות .
״מה זה כול הצעקות האלה?״ שמענו קול נשי בוקע מאחורינו וריאון התקרבה אל קו הג׳ונגל איפה שאני וראיין עמדנו ליד החזיר-בר הענקי .
״מצאנו אמ… את זה״ אמר ראיין לא יודע באיזה מילים בדיוק לתאר את הסיטואציה המוזרה הזאת .
״איזה חמוד!״ אמרה ריאון והתקרבה אל החזיר-בר הגדול וליטפה את חותמו השחור והמלא בוץ .
״ריאון אל תיגעי בו , את לא יודעת איזה מחלות יש בדבר הזה״ אמרתי לה ומשכתי את ידה מהחזיר-בר הגדול .
״הוא פצוע״ אמר ראיין לאחר שהסתובב סביב החזיר והביט אל עבר נקודה קטנה בגופו העצום והשמן .
״ירו בו״ אמר והתכופף לידו , ריאון התקדמה אל ראיין והתכופפה לידו , אני שמרתי מרחק כול הזמן מהחזיר הענקי .
״מי יכול להיות עשה את זה?״ שאלתי אותם , הם בהו בחזיר-בר השחור הכהה הגדול , שנאבק על נשמותיו בנסיון לחיות ולא למות .
״אין לי מושג, אולי מאריסו ואלה שעזבו, או שרק אלוהים יודע מי , אבל חייבים לגאול אותו מייסוריו״ אמרה ריאון וקמה מהכפיפה בה הייתה , ״המצב שלו אנוש , מסביב לחור הקליע יש זיהום מזעזע , הוא כנראה התאמץ בשארית כוחותיו להגיע לפה״ אמרה ריאון ותלתה מבט מסכן בחזיר הגדול .
״מעולה , אוכל!״ אמר ראיין עם חיוך שקם גם הוא מהכפיפה ליד החזיר , אני וריאון הבטנו בו במבט נגעל ודוחה , ״אני מעדיפה להישאר עם הדגים״ מלמלתי בגועל , מרגישה את הבחילה עולה במעלה גרוני רק מלחשוב על לאכול את החזיר המגעיל הזה , בלעתי את רוקי ואת הבחילה שגאתה בי .
״ראיין ! , אתה לא יודע איזה מחלות בטח יש בחזיר המסכן הזה , והזיהום שיש לו מחור הקליע , בטח כול הדם שלו מזוהם, אסור לאכול אותו״ אמרה ריאון נחרדת רק מעצם הרעיון של לאכול את חזיר-הבר הגדול שנח מולנו על החול הבהיר .
״אני יהרוג אותו ״ הצעתי את עצמי ושלפתי משיפולי גבי את האקדח השחור המבריק שלי שהבריק לאור קרני השמש החמות והקופחות .
״תרי בו בלב , הכי מהר״ אמרה ריאון וסגרה עם ידייה על אוזניים כדי לא לשמוע את הרעש המחריש שיפלט מהאקדח .
ראיין עשה כמוה ושניהם הלכו כמה צעדים אחורה .
תפסתי את האקדח ביד יציבה וכיוונתי אל ליבו שמתחת לעורו העבה והגס של החזיר , לחצתי על הדק וקליע נפלט מן הקנה יחד ים רעש רם מחריש אוזניים .
חודר את בשרו , החזיר ילל בעוצמה מפחידה וכעבור רגע , נפל רפוס ומת על החול הצהוב בהיר כמעט לבן .
״תקברו אותו הוא משהו , לפני שיהיה פה ריח של נבלה״ אמרתי להם ומיהרתי לחזור אח המחנה נגעלת מהדם הסמיך שיצא ממנו .
נכנסתי אל המחסה שלי ושל בלה , ״מה לעזאזל קרה ? , שמעתי יריות!״ אמרה לי בלה נחרדת שהיא מחבקת כרית גדולה ודקה כנראה מהפחד .
״חזיר-בר גוסס , גאלנו אותו מיסוריו״ אמרתי נאנחתי והתיישבתי על השמיכה הפרושה שלי עם הכרית הדקה והלא נוחה .
״אני כבר מתה לצאת מהאי הזה!״ אמרתי בכעס , פורקת את המחסנית של האקדח וזורקת אותו לצידי על השמיכה הכחולה בהירה של המטוס .
״לא רק את מריה״ שמעתי את בלה נאנחת , מזווית עין ראיתי שהיא נשכבת על השמיכה שלה ובוהה בגג המחסה הרעוע שלנו .
המובייל שהיא בנתה היה תלוי על אחד הקרשים של גג המחסה .
קרני שמש אחדים שהסתננו פנימה , גרמו לצדפים והקונכיות השונות והצבעוניות להבריק תחת האור הבהיר.
״אני כול כך עייפה מלהיות פה״ אמרתי בשקט לבלה , יודעת שתכף תתחיל בנינו שיחה כמו כול השבוע האחרון שעבר .
״כנראה שההצלה התייאשה מאיתנו״ אמרה בלה בנימה איטית ושקטה מלטפת את בטנה הגדולה והתפוחה .
פחות מכמה שבועות אחדים והיא אמורה ללדת , אם ההצלה והחילוץ לא יגיעו עד אז, היא תלד כאן על האי .
״את חושבת שהחילוץ לא יגיע בסופו של דבר?״ שאלה אותי בלה מעירה אותי מהמחשבות , החששות , והפחד של איך לעזאזל היא תלד על האי הזה .
״אני מקווה בתוך ליבי , אולי הם עדיין מחפשים אותנו״ אמרתי לה בנסיון לעודד אותה , היא כבר הרימה ידיים והתייאשה מלהמשיך לחכות לחילוץ שאולי ייתכן ולא יגיע.
״אם החילוץ לא יגיע מריה , מה אז ?״ היא שואלת אותי , מסובבת אלי את פנייה ותולה בי מבט שואל יפה ועדין .
אני מסתובבת אליה עם ראשי גם , בוהה בעיניה הכחולות המדהימות כמו האוקיינוס הפתוח שהקיף את כול האי הגדול הזה .
״אני לא יודעת בל , באמת שאין לי שום מושג קלוש של מה יקרה הלאה , רק אלוהים יודע״ אמרתי לה , לא משקרת לה כדי לנחם אותה , אומרת לה את האמת כמה שהיא לא מוצאת חן בעייני ובעיניי בלה , צריכים לספוג את זה ולנסות להמשיך לשרוד .
״אולי יום אחד , אולי יום אחד ההצלה כן תגיע״ אני מנסה הפעם לנחם את שתינו ביחד מהמצב אליו נקלענו .
״אני כול כך פוחדת מריה , אני מפחדת!״ אמרה והושיטה אלי את ידה , דמעה גדולה נושרת מעיינה הכחולות הבהירות כמו השמיים וזולגת על לחייה .
״גם אני מפחדת , אבל חייבים לשרוד״ אני אומרת לה ותופסת בידה , נותנת לה הרגשה שכן יש מישהו שאיתה , לא לתת לפחד לסגור עליה , להראות לה שאני לצידה במה שתרצה .
עפעפיה נסגרו , והיא פתחה אותם , נאבקת עם עפעפיה כדי לא לעצמם ולהירדם .
״תלכי לישון בל , את בטח עייפה״ חייכתי אליה חיוך קטן , מנגבת את הדמעה מעל פנייה הבהירות והיפות כול כך .
״תעירי אותי מאוחר יותר , אני לא רוצה לישון כול היום״ אמרה לי עם חצי חיוך שירד מהר , עיינה סוף סוף נעצמות ונשמותיה לאט לאט נרגעות והופכות קצובות .
היא נרדמה במהירות .
ידה הרפויה עדיין אוחזת בידי , שחררתי את היד לאט מאחיזתה והתהפכתי בגבי הצידה שפניי אל הקיר הימני של המחסה.
עצמתי לאט את עייני החומות , נותנת לתקוות למלא את החלל הפעור שבתוכי.
ועניי נעצמות , פחות מכמה שניות וגם אני שוקעת לשינה רדופה ונטולת חלומות.
תגובות (8)
יש לך כתיבה מעולה :) תמשיכי :)
גאאאד זה כזה מהמם ! הכתיבה שלך מדהימה !! <3
ואני כבר השתתפתי בסיפור כזה… אז נביא גם לבנות אחרות (אני יכולה גם להשתתף ? אם תיאור אחר ? אני אבין אם לא ;))
בכך מקרה, תמשיכייייי דחווווופ ! ❤❤❤❤❤❤❤
המשך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
איאעאע שם : אור
אופי : חזקה , לא מוותרת , נשברת אך מתגברת , חברותית , אוהבצ להצחיק , אוהבת עוגיות -,- , מכורה לאייפון ,
מראה : ישלה הליק , עגיל בפופיק , ובשני האוזניים שני חורים בכל צד .
השיער שלה הוא חום כהה ובסוף קצוות בלונדיינים
עושה הרבה מחליקים ופנים , בייביליס וכאלו ;)
היא רזה , היא מתחילה להאמין בעצמה על ידי חיזוקים (לא משנהשל מי חח)
היא אוהבת הרבה לצאת , חברים , פחות בקטע של משפחה , שופינג וכאלו
אניא והבת אותך !!
אויי המשךך :)
תמשיכייי !
תמשיייכייי
בלה 3>
מושלם כלכך!! <3
תמשיכי מהרררררררררר
ואאווררררררררר ! דברי איתייי ! גם תפסת את הדמות בסיפור וגם נעלמתתתת (;