אבודים- עונה 3 – פרק 7 – ׳שעות׳

אני שומעת מספר דפיקות רמות על דלת הדירה, אני יוצאת מהמחשבות ומהזכרונות שעברו במוחי שעות על גבי שעות.
קמתי אל הדלת, פותחת אותה לאט ותוהה מי זה שיכול להיות מאחוריה.
הוא עמד שם, לוק עמד מאחורי הדלת.
״היי״ הוא אומר לי בחצי חיוך שיורד במהירות, ידיו בתוך כיס מכנס הג׳ינס שחור וארוך, זה די מוזר לראות אותו בלי מדים, זה די מוזר אחרי שהתרגלתי בחלום לראות אותו רק עם מדים.
״מה אתה עושה פה?״ אני שואלת מבולבלת נורא, לא ראיתי אותו במשך שבוע, לא מאז היום בו קמתי מהתרדמת, מאז שדיברנו באותה הסמטה על כול מה שקרה.
״אני צריך לדבר איתך על משהו״ הוא אומר בשקט, ניראה קצת נבוך ולא מביט היישר בפניי, אלה בוהה בשטיחון הכניסה שלפני הדלת.
״אוקי… בוא תכנס״ אני אומרת מבולבלת וזזה הצידה מפנה לו מעבר אל תוך הדירה שלי, שבעבר הייתה גם של אחי הקטן, אחי החייל.
הוא נכנס פנימה, אני מצביעה אל עבר הסלון הגדול ופונה אל המטבח המחובר כדי להביא לו כוס המלאה במים קרים.
אני חוזרת אל הסלון שהכוס מזכוכית המלאה בקוביות קרח ומים קרים בידיי, ומגישה לו את הכוס הקרה.
הוא לוקח את הכוס מבין ידיי, אני רואה את עיניו ממוקדות במשהו אחר, אני מפנה את מבטי ומביטה לאן שהוא הביט, רואה שהוא בוהה בתמונה הממוסגרת על הקיר, תמונה מיום הגיוס של אחי אדם, לבוש במדים, מזכיר אותי כול כך.
אני מכחכחת מעט בגרוני כדי שלוק יחזיר את תשמות ליבו אלי, למה שרצה להגיד לי.
אני מתיישבת על כורסה מולו, מבטו הנעוץ בתמונה עובר להביט בפניי ואז הוא מיד מרכין את ראשו אל רצפת האריחים הבהירה.
״מה רצית להגיד לי?״ אני אוזרת אומץ ושואלת אותו אחרי שקט מוזר שהשתלט עלינו, הלב שלי דפק בעוצמה אדירה שהייתי בטוחה שהוא שומע מרוב השקט בדירה השוממת, הרגשות שלי אליו עדיין חזקים נורא.
״אני יודע שזה ישמע קצת דפוק, אבל רציתי להתנצל בפנייך״ הוא מתחיל לדבר ואני רק הופכת להיות מבולבלת יותר ויותר מכול רגע שעובר והוא שותק.
אני בוהה בתווי פניו הגבריים, זיפים מכסים את החלק התחתון של פניו, עורו שזוף ושיערו השחור מבריק תחת המנורה התלויה על התקרה הלבנה המפיצה אור לבן ורך.
״על מה?״ אני שואלת אותו, קולי סדוק ואין לי מושג למה לצפות, אני לוקחת נשימה עמוקה ורועדת, מחשבת את הדברים כמו שהם במוחי, על מה הוא רוצה להתנצל, על הקומה?, הוא כבר התנצל על כך.
״על אדם״ קולו שובר את דממת הדירה אחרי מספר שניות ארוכות של שקט צורם שהרגישו לי כמו שעות ארוכות ומייסרות כשהוא לא דיבר.
הלב שלי דפק בעוצמה חזקה יותר ממקודם, כול פעימה אני מרגישה נחשול של כאב שמציף את כולי מבפנים בכאבים והתייסרויות מציקות שלא עוזבות אותי מאז שאדם מת.
מאז שהוא חזר מהמלחמה בתוך ארון וסביבו עטוף דגל ארצות הברית, אם הוא היה רואה את זה הוא היה חושב שזה גאווה, החלום שלו תמיד היה להילחם למען המדינה, הארץ שלו, וגם אם צריך לתת את עצמו למענה.
דבילי למדי מבחינתי.
״היחידה שלנו הייתה מוצבת בתוך בית נטוש משקיפים על הבית מעבר לרחוב שבו התמקמו צעירים אפגניסטים עם חומרים כימים להכנת פצצות.
הייתה לנו הפסקה קצרה, כולם ישבו ואכלו מסביב לשולחן ואני הייתי מוצב ליד החלון, להשגיח על הבית מעבר לרחוב״ הוא מתחיל סיפור שאני די בטוחה כבר מה הסוף, עוד לפני שהוא מסיים את הסיפור אני נשברת בשקט ונותנת לדמעות צורבות לנזול מבעד לעיניי, להכתים את לחיי ולהיספג בדש חולצתי הבהירה.
״הוא אמר לי ללכת לאכול, שהוא יחליף אותי ליד החלון בשביל שאני יאכל משהו, ברגע שעזבתי את העמדה שלי והלכתי אל השולחן, רעש מחריש אוזניים נשמע ברקע״ הוא עצר לרגע את הסיפור, הלב שלי נקרע כבר במקומו, כול הכאב של המוות שלו חזר אלי בשנייה ואני חשבתי שכבר התגברתי עליו, על המוות .
״הצעירים בבית ממול שלחו לעברנו פצצת תבערה, הפצצה פגעה באדם, הוא עף מת על השולחן, ואני לא יכולתי לעשות דבר״ קולו הגברי והחזק נשבר לגמריי בחלק האחרון של המשפט, אפשר היה לחוש את הכאב של שנינו עוטף אותנו ולא נותן לנו מפלט.
״מריה, אני הייתי אמור להיות זה שמת!, לא אח שלך, זה לא היה אמור להיות אדם!, זה היה אמור להיות אני!״ הוא מסיים את סיפורו הקצר בכאב, קולו גווע ואפשר לראות מספר של דמעות ניקוות בעיניו.
הרגע הבא הפתיע אותי לגמרי, תפס אותי לא מוכנה, הוא קם מספת העור השחורה ופשוט, נישק אותי.