אבודים- עונה 3 – פרק 4 – ׳זכרונות׳

רצתי אל היציאה, רגליי מטופפות על רצפת הקרמיקה המכסה את כול אולם הכנסייה.
אני מגיעה אל הדלת, רצה במורד המדרגות אל הרחוב הראשי, ליבי גועש במיליוני שאלות אותם ארצה לשאול את אותו אחד.
עייני מביטות מסביב וסורקות את שני צדי הרחובות הארוכים, שום זכר לאותו חייל עם המדים הבהירים, המדים האלה, לאן שלא אפנה, לאן שלא אלך , הם רודפים אותי.
אחי הקטן, אחר כך לוק, ועכשיו זה, אני כבר לא מבינה מה הגורל רוצה ממני, למה הוא מסבך את החיים שלי.
השמש קופחת מעל ראשי, החום התמידי של ניו יורק אפף אותי מכול עבר, אני נזכרת בחלומי כשהייתי בקומה על האי, את השמש הטרופית והחמה שאני כו נואשת לחזור אליה.
אבל הכול היה רק חלום, הטיסה לאוסטרליה, ההתרסקות, האי, כולם, לוק.
כשעיניי לא נתקלות במדים הבהירים אני מוותרת על החיפוש, אני צועדת ברגליים עייפות את הדרך חזרה אל הדירה שלי.
אני נזכרת ברגע שנכנסתי לכנסייה, והמדים הם הראשונים שמשכו את תשומת ליבי, לפחות אני יודעת איפה אוכל למצוא אותו שוב.
ראשי מורכן ורגלי בועטת באבן חצץ די גדולה, שקול הגלגולים שלה על המדרכה האפורה יוצרים נקישות קטנות יחד עם צעדיי.
אני מרגישה מכה חזקה בחזה ואני מאבדת את שיווי המשקל שלי, נופלת ארצה על המדרכה האפורה לצד אבן החצץ.
״לעזאזל תסתכל לאן אתה הולך!״ אני צועקת בחוזקה ומרימה את ראשי סוף סוף אל הנוף של מול עייני.
״אני מצטער״ קולו נשמע מהוסס וידו מושטת אלי בסופו של דבר.
אני פונה להביט בפניו סוף סוף והמראה גורם לי לשחרר את ידי בהפתעה וליפול חזרה על המדרכה האפורה.
״אתה!״ קולי גווע בסוג של התרגשות, לא יכולתי להסביר את מה שהרגשתי, איך זה יכול להיות , החלום, עכשיו, הכול מתערבב לי לתערובת לא מוסברת שמשגעת אותי.
״אני כול כך מצטער!״ הוא אומר וממהר להושיט את ידו שוב ולעזור לי לקום, אני מוותרת על כך ונעמדת על רגליי בעזרת עצמי, סורקת את פניו בלי להפסיק ומנסה להשתלט על הרצון העז שלי, השיער השחור, העניים החומות מבריקות, העור השחום והשזוף, הזיפים המעטרים את פניו, גופו החסון והשרירי, והמדים.
המדים האלה.
״לוק?״ קולי גווע אחרי שאני באמת מצליחה לזהות אותו, הוא מביט עלי מבולבל, כאילו הרגע נפלתי מהחלל.
״מריה?״ הוא שואל ומנפץ את הלב שלי למליוני רסיסים, ״אני יודע שזה דפוק שאני שואל, אבל איך את יודעת את השם שלי?״ הוא שואל אותי מבולבל .
כנראה שמצאתי את תאונת הפגע וברח שלי, שבגללו אני בקומה, בגלל לוק.
״אתה זה שפגעת בי!״ אני צועקת, מסתירה את כול הרגשות הסותרים, מנסה בעצמי להבין איך לעזאזל התת מודע שלי הכיר את השם שלו, פגשתי אותו פעם? , ראיתי אותו באיזשהו מקום?.
הוא הביט לצדדים מבולבל, יותר מופתע מכך שדי צעקתי את זה ברחוב.
אני מבולבלת כול כך, אי אפשר להסביר את כול הרגשות הסותרים שלי שנעלמים תחת התווית מוזר.
״אפשר לדבר במקום יותר פרטי?״ הוא שואל בכיווץ גבות, אני מהנהנת לאט והוא אוחז בידי מושך אותי אחריו אל עבר סימטה כולשהי שלא הבחנתי בה.
אולי יחשבו שאני משוגעת שאני נכנסת לסמטה הזאת עם גבר, גבר שאני לא מכירה, אבל באיזה שהוא מקום בתוכי אני עדיין אוהבת כול כך את לוק מהחלום שלי, וזה שעומד מולי, אומנם לוק, אבל לא אותו אחד שחלמתי עליו כשהייתי בקומה.
הוא מושיב אותי על ספסל אבן ונעמד מולי, הוא נראה לחוץ, לא יודע מה להגיד, או איך להתחיל לדבר.
״הייתי בהלוויה של אח שלך״ הוא התחיל לדבר, אם חשבתי עד הרגע הזה שליבי רק שבור, עכשיו הלב התרסק לאלפי רסיסים.
״אח שלי?״ קולי גווע בין הדמעות שהתחילו לזלוג מבעד לעיניי, נשברתי למשמע דבריו, הוא היה בהלוויה של… אח שלי? , הדמעות ירדו לבד שורפות במורד לחיי ומכתימות את חולצתי.
אם אשקר ואגיד שזה לא צבט את הלב שלי בצורה שבחיים לא אבין, אני יצא שקרנית.
״היינו באותה היחידה ביחד, במארינס״ הוא המשיך לדבר ונפשי התפרקה עם המילים המבליחות משפתיו, כדי מאוד שזה לא בדיחה, כי אם כן זאת בדיחה חולנית מאוד.
״נפגשנו פעם אחת, בהלוויה, היית שיכורה, אני הייתי שיכור ודיברנו, סיפרתי לך שמישהו מהיחידה שלי מת בגללי, זוכרת?״ אמר לי , והדבר היחידי שעולה במוחי זה הרגע על האי, מהימים הראשונים של חלומי, שהוא סיפר לי בדיוק את מה שהוא אמר עכשיו.
זאת באמת בדיחה חולנית, בדיחה של אלוהים כלפי, אני הבדרנית והוא יושב בשורה הראשונה.
הבטתי על הפנים היפות שלו, נזכרת באותם הרגעים על האי, אותם רגעים שלא היו אמיתיים, אבל הלב שלי עכשיו מרגיש אחרת אחרי הקומה הזאת שדפקה לי את החיים.
״אני לא מבינה מה הפואנטה״ אני מגמגמת בקול צרוד מדמעות, גוש חונק את גרוני ומקשה עלי להגיד את המילים, את האותיות.
הוא סוף סוף מקבל אומץ ומרים את ראשו המורכן אל פניי, רואה את הדמעות שעל פניי, ומבטו נשבר יחד עם מבטי.
זאת בדיחה כול כך חולנית.
״הבחור שמת בגללי ביחידה שלי מריה, זה אח שלך״ הוא אומר לי קרוע, ראו על הפנים השזופות והיפות שלו שאני כול כך אוהבת שהוא שבור לגמרי.
הכרתי אותו בעבר, התת מודע שלי הקרין לי אותו בחלום, זה אומר שכול מי שהיה על האי הכרתי איכשהו בעבר.
עדיין לא הצלחתי להוציא את המילים מהראש, הפלאשבק מהאי, מהחלום, מוקרנים בראשי שהוא מספר לי את אותם הדברים.
״אתה צוחק עלי? , בבקשה תגיד שאתה צוחק עלי! , והכול זה רק בדיחה חולנית!״ אני אומרת בקול שבור שהדמעות זולגות בשטף על לחיי, זה שבר אותי כול כך, לשמוע שאהבת חיי גרמה לאחי למות.
אהבתי אותו בחלומי, קשה לשכוח רגשות, אני אוהבת אותו גם עכשיו.
כמה הזוי שזה נשמע, כמה מוזר וגם אני בקושי מבינה.
זה מה שקורה, אלה החיים הכול כך מסובכים שלי.
״אני מצטער״ הוא אומר בקול שקט, אפשר היה לשמוע בקולו הגברי את השבירות כלפי המצב, לא יכולתי להחזיר את מבטי אל פניו, להגיע לרגשות שלי אליו, לרגשות שלי כלפי המצב הזה.
״זה עדיין לא מסביר איך הצלחת להכניס אותי לקומה״ אני לוחשת בגמגום קל, עיניי נעוצות בנעליים השחורות והצבאיות שלו שעוטפות את רגליו, כמה אירוני העולם, המדים האלה לא עוזבים אותי לרגע אחד, ממשיכים לרדוף אותי לאן שלא אלך.
״הייתי שיכור איזה ערב לפני שלושה חודשים, למרות זאת נהגתי כשהייתי מודע לכך, ראיתי אותך הולכת ברחוב, נזכרתי בכול מה שהיה, בהלוויה, בשטח, כשאחיך אדם מת, איבדתי שליטה על ההגה, והדבר האחרון שאני זוכר זה את אורות האמבולנס מגיעים וכולי מלא בדם״ הוא מסביר לי איך הגעתי לקומה, איך נכנסתי לתרדמת.
קולו הגברי אומר את שמו של אחי אדם הורס אותי, אני מרגישה שעוד שניה אחת ואני אחרב עד עפר לרגליו.
אני חייבת סדר במחשבות שלי, אני לא מצליחה להבין כלום ממה שקורה מסביבי.
נזכרתי בתרגיל שעשיתי בתיכון, תרגיל לסידור המחשבות באיזה שיעור יוגה מטומטם שאחרי פעם אחת הפסקתי להיכנס.
לקחתי נשימה עמוקה, ליבי מתכווץ בעוצמה אדירה והדמעות חדלות מלרדת על פניי, משאירות אך ורק שובל לח.
אני עוצמת לאט את עיניי , חושבת על כול מה שקרה ברשימה ממוספרת.
1. אדם מת במלחמה.
2. הוא מת בגלל לוק .
3. לוק מגיע להלוויה של אדם.
4. שנינו משתכרים ומדברים , ככה אני מכירה אותו.
5. בגלל השיכרון אני שוחכת ממנו.
6. כעבור חצי שנה, לוק משתכר , אני הולכת ברחוב, והוא נכנס בי עם הרכב.
7. הוא פוגע בי חזק, וזה מה שגורם לי להגיע למצב של קומה, תרדמת.
8. בזמן הקומה התת מודע שלי מקרין לי חלום, בחלום הזה אני נמצאת חודשיים על אי בודד אחרי התרסקות מטוס, אנשים שיכול להיות והכרתי בעבר נמצאים שמה, התת מודע שלי מקרין אותם בתוך חלומי שמרגיש כול כך אמיתי.
9. אני מתאהבת בלוק, אני מתחברת לכול האנשים שנמצאים שמה.
10. אחרי חודשיים מתוך שלושה חודשים שאני בקומה אני סוף סוף מתעוררת מהחלום הזה.
11. אני מגלה שהכול היה חלום ובעצם הייתי בקומה שלושה חודשים.
12. אני פוגשת בלוק.
אני מסדרת בראשי את רצף האירועים ואת כול הזיכרונות.
זה כול כך דפוק, החיים שלי כול כך דפוקים!