אבודים- עונה 3 – פרק 10 ואחרון – ׳התחלות חדשות׳

אחרי כמעט שנה אני סוף סוף אוזרת אומץ והולכת לבקר אותו, אחרי כול כך הרבה חודשים שלא הייתי מסוגלת ללכת לאותו המקום.
ללכת אל בית הקברות.
עכשיו אני ניצבת אל מול המצבה ואבן השיש האפורה והחלקה, השם שלו חקוק בשחור עם התאריכים הכול כך כואבים.
אני שונאת את המקום הזה, אני שונאת את העבודה שאחי הקטן מת.
אני מתיישבת על הקרעקע הקשה והיבשה, משלבת את רגליי ואת ידיי להגן על עצמי מפניי הקור שהתחיל להשתלט לאט על ניו יורק.
אני נאנחת בשקט, טובעת בתוך הרגשות המחשבות והזיכרונות שלי.
זכרונות טובים, וגם זיכרונות רעים שלא משנה כמה אני אנסה להדחיק אותם לקצה הכי רחוק בראשי הם תמיד יהדהדו במוחי.
הד של זיכרונות שלעולם לא מת.
לא משנה עד כמה אני ינסה להרוג אותם.
המחשבות על השנה האחרונה והעמוסה מתחילות לחלחל אלי לאט, למלא את מוחי וההדים גם הטובים וגם הרעים מהדהדים ברצף בתוך ראשי.
המוות של אדם, הרגע הקשה מנשוא שאמרו לי שהוא מת, זה הרס אותי, זה פירק את כול המשפחה שלי שבמילא לא הייתה בקשר כול כך טוב לפני זה, אני זוכרת את הללוויה.
אני נזכרת בלוק, כנראה שזה אחד מהזיכרונות שלי שהצלחתי להדחיק עד הקצה המרוחק ביותר של מוחי, וכשנפגשנו שוב הזיכרון חזר להדהד במחשבותיי העמוסות.
אני זוכרת את השיחה שלנו באותו היום בבית הקברות, הלבוש השחור שלי, הוא לבוש במדים, הלב שלי בוכה, השמים בוכים יחד איתי.
ולוק לא מצליח להסתכל לי בעיניים.
ומאז שאר הזיכרונות מטושטשים, רק רגעים וקטעים מחיי היום יום שלי מאז המוות של אדם.
מעמסה של עבודה, עבודה מהבוקר עד הערב, ובלילה עובדת כברמנית במועדונים, למי יהיה זמן בשביל לחשוב, בשביל לישון?, והכול היה בשביל לא להיזכר באחי האהוב.
אני לוקחת נשימה עמוקה ורועדת אל ראותיי, עייני כול הזמן הזה לא עזבו את לוח השיש האפור והחלק הניצב באדמה, השם של אדם חקוק באותיות שחורות וברורות על המצבה הכול כך מכאיבה לי בלב.
-אדם סוייר-
המוח שלי שוקע לעלטה חוזרת של מחשבות וזיכרונות, אני נזכרת בקומה, בחלום ששינה את חיי.
אני זוכרת כול כך הרבה רגעים מהחלום הזה, רגעים שחיזקו אותי, גרמו לי להסתכל על החיים בפרספקטיבה אחרת, זרה, אל בכול זאת מוכרת.
נשמע אבסורד למדי.
אני זוכרת בבירור את החושך והעלטה שעטפו אותי שקמתי מהתרדמת, את הרגע בו עיניי נפקחו וכאב ראש אחד גדול פעם לאט ובחוזקה ברקותיי.
קשה לשכוח את התקופה הזאת לפני כמה חודשים, ואז כול מה שקרה עם לוק, הווידוי שלו בפניי על המוות של אדם, על זה שהוא מצטער שהכניס אותי לקומה.
רוב האנשים בעולם שהיו במקומי היו שונאים את האדם הזה שנאת מוות על מה שהוא עשה להם, אבל אני, לא הצלחתי שלא לסלוח ללוק.
לרגשות שיש לי אליו, לאהבה הכול כך חזקה שלי אליו שגוברת ככול שחולף הזמן.
אני נזכרת בכול מי שהיה על האי, בלה, ריאון ואפריל התאומות היפיפיות, אמבר, רונה, ג׳ולייט, תאליה, מאריסו, דין, ראיין, ניק, קייל, קמרון וקנדל, כול אותם האנשים שהיו בחלומי, מתים או חיים הכרתי בחיי האמיתיים.
כול אחד ואחד מהם נפגשתי בדרך כזאת או אחרת במהלך חיי, בדרכים בהם הייתי, במקומות בהם ביקרתי, בכול דרך שאליה אפנה ואחזור.
אני זוכרת את הרגשה ההיא שלא עזבה אותי במשך חודשים אחרי הקומה והתאונה, את ההרגשה של להיות אבודה בתוך מבוך גדול ללא מוצא.
אני מרגישה טיפה גדולה נוחתת הישר על מצחי וזולגת על פניי, במהרה גשם זלעפות יורד ושוטף את כולי ומרטיב את כול רמח איבריי, אני לא בורחת, אני נשארת תחת מעטה המים שלא מפסיק לרדת.
ועכשיו, אחרי כמעט שנה אני סוף סוף מבינה, לא הייתי אבודה מההתחלה.
הייתי עיוורת, עיוורת שחשבתי שכולם אבודים…
הייתי עיוורת ולא ראיתי שהדברים מסתתרים לי מתחת לאף, ברורים כול כך.
הגשם הקר המצליף על גופי בלי רחמים גורם לי לחייך בצורה מטורפת, אני עכשיו יודעת, אחרי ימים לילות ושבועות…
שעכשיו אני יכולה לתחיל בהתחלות חדשות.