אבודים- עונה 2 – פרק 8 – ׳מתים׳

״לא משנה מה יקרה , תמשיכי לרוץ!״ אמר מתנשף בלי הפסקה , קולו שובר אותי לרסיסים והגשם ניתז על גבי באכזריות .
״לוק לא, בבקשה לא !״ התחננתי בפניו , קולי הקורא בשמו נשבר עם כול מילה ומילה שיצאה מפי , הוא עצם את עיניו בחוזקה מתקרב אלי ונותן לי נשיקה ארוכה לפני שהוא פונה דרומה ומתחיל לרוץ במהירות ונעלם מאחורי העצים והשיחים הגדולים והירוקים כהים.
לא יכלתי המשיך , לא יכולתי לנשום, ללא העזרה של קמרון הדוחף ודוחק בי להמשיך הלאה , ״קדימה מריה אנחנו חייבים להמשיך״ הוא אומר בקול גבוה ולחוץ כול גופו רועד מן הלחץ המטורף והוא לא ניראה נינוח כלל .
לא ידעתי מה לעשות , הבטתי עדיין אל עבר הכיוון אליו פנה ורץ לוק , ומתפצל כמה שיותר רחוק מאיתנו .
רק לפני 40 שעות פשוטות פחות או יותר היינו במחנה שעל החוף מספרים לכולם על המושבה שמצאנו במרכז האי המיסתורי הזה.
״קדימה מריה הם ישיגו אותנו״ אומר לי כשהוא דוחף בי להמשיך במעלה הנהר הארוך שזרם בשצף תחת הגשם הסוער היורד מו השמים הכהים לחלוטין. כהים כמו ליבי .
המשכתי לזוז , בקושי מצליחה לנשום כראוי בלי שגניחות ואנקות כאב יפלטו מבעד לשפתיי כשידיי החשופות נשרטות מענפי עצים חדים .
רגליי שוקעות בבוץ כשאני וקמרון ממשיך לנוע מהר כמה שביכולתנו בבריחה מ׳הם׳ .
החתך המדמם על פניישמעל הגבה שלי מעקצץ ושורף וזה חלק נכבד ממה שמעסיק את מחשבותיי עם כול אנקת כאב היוצאת מפי , חלק מהכאב של לוק .
מה אם יקרה לו משהו , מה אם הוא יפצע? , גרוע יותר , מה אם ׳הם׳ יהרגו אותו .
ניסיתי להדביק את הקצב המהיר של קמרון כשהוא מטפס במעלה הנהר כדי לרדת את הגבעה הגבוה אל עבר המושבה , איפה שהשאר נמצאים.
״קדימה מריה״ הוא ממשיך לצעוק בשמי כשהוא כבר כמה מטרים משמעותיים מלפני .
רעש של ענפים נשברים תחת מעטה הגשם האכזרי הניתז על גבי בלי רחמים, רעש ההתפצחות של הענפים מושך את תשומת לבי , הרעש כול כך קרוב לקמרון.
״קמרון , לא , תתרחק משם!״ אני נעצרת ומתחילה לצעוק בכול גרוני לעברו , הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו , הוא בקושי שומע אותי ורק נעצר , מביט עלי בתהייה במרחק של כמה מטרים גדולים .
״קמרון , ׳הם׳ שמה !״ אני צועקת אליו ורעש הענפים לא יוצא מראשי , מהדהד באוזניי כמו שריטת ציפורנים על לוח גיר.
לא עברה שניה בודדה והכול מאותו הרגע עבר בהילוך איטי להחריד . תחת הגשם היורד בפראות נשמעה שריקה אחת בודדה ויחידה מחרישת אוזניים המפלחת את האוויר הקר ואת הגשם הזולג , קמרון מסובב לאט את ראשו אל עבר היורה שמאחורי העצים , הקליע פוגע בדיוק במרכז הבטן של קמרון והוא נהדף אחורה לאט עם הירייה החדה , הוא נופל על ברכיו , פניו מביטות אל עבר החור המדמם שנפער בזאת השנייה בבטנו .
פניו עולות כשמבטו מצתלב עם מבטי , עיניו הירוקות מבריקות פעורות לרווחה והוא נופל על הבוץ הרך והטרי .
׳למה לעזאזל כולם מתים?׳ הדמעות פרצו לבד מעניי כשהתחלתי לברוח במהירות אל העבר השני , במורד הנהר, כשאני בורחת ממי ש׳הם׳ לא היו .

-46 שעות לפני כן-