אבודים- עונה 2 – פרק 16 – ׳מאושרים׳ – פרק אחרון לעונה

-נקודת מבט מריה סוייר-

אני שומעת צעקות מבחוץ, לא צעקות איימים, ׳צעקות סוג של… שמחות?׳ אני שואלת את עצמי שאני קמה לאט לאט מהמיטה הזוגית הגדולה, אחרי ההתרסקות לא חשבתי שאראה עוד מיטה, שאישן תחת קורת גג יציבה, שיהיה לי בית.
אני קמה לאט מהמיטה הרכה למרות לא רצוני לעזוב את הסדינים החלקים והרכים, אני פותחת את הארון וחיוך קטן עולה על פניי, כמה זמן שלא ראיתי ארון, לא ראיתי בגדים חדשים ונקיים, המושבה הזאת זה פשוט מתנה מאלוהים ששלח לנו לאחר שריסק אותנו באכזריות על האי, למרות שהכול בגלל הטרוריסטים ההם.
אני שולפת מכנס ג׳ינס כחול בהיר, לעזאזל לא חשבתי שאראה ג׳ינסים יותר, לא חשבתי שאתלבש שוב כרצוני, ואתלבש רק בבגדים מלוכלכים ולא נקיים.
אני שולפת עם הג׳ינס חולצת טריקו פשוטה וצמודה בצבע לבן צח, כמה זמן שלא ראיתי לבן צח, הלבן היחידי שהיה בעצמו קיבל כבר גוון מלוכלך.
לבשתי במהירות את הבגדים, מסרקת את שערי השחור פחם בעזרת מסרק לקוקו אסוף וחלק ויוצאת במהירות מהבית המשותף שלי ושל לוק, זה מרגיש אחרת בלב, במחשבה, המקום הזה, נותן סוג של תקווה.
לא תקווה שיצילו אותנו, להפך, תקווה של חיים חדשים, ובכלל תקווה לשרוד על האי הזה.
אני צופה בכולם במרכז המושבה בגן השעשועים הקטן בעל קרוסלה, מגלשה ונדנדה לשתיים, המושבה הזאת זה פשוט ברכה.
ניק עמד על סולם המגלשה תופס את ג׳ייק הפעוטון הקטן בידיו בלה ישבה במורד המגלשה, וניק שיחרר את ג׳ייק שגלש על הפלסטיק האדום אל עבר אימו המחייכת בשמחה, חיוך על פניו הרכות.
על ספסל פיקניק ישבו ריאון וראיין הפצוע, פציעותיו עדיין לא החלימו מכול מה שקרה, וגם אני לא החלמתי מכול הטראומות הקשות.
אפריל יושבת באחת ממרפסות הבתים עם מצלמה בידייה וזה מפתיע מעט אבל כבר הבנתי שהמושבה הזאת מלאה בציליווזציה אז אין כול סיבה לחשש, לחשש שלא נשרוד.
״כול הכבוד!״ אני שומעת את קריאות ההתלהבות של בלה וניק יחד עם תינוק הקטן, הם ניראים כמעט משפחה.
אפריל מתקדמת לעברי עם מצלמת הווידאו בידייה, ״בוקר טוב מריה״ מחייכת שהיא מכוונת את מצלמה אלי, ״בוקר טוב אפריל״ אני מחייכת אליה ומסתירה את פני מהמצלמה.
״קדימה אל תיהי יבשה, זה לדורות הבאים״ אמרה וגרמה לצחוק לצאת מפי, ״לכי תצלמי את שון״ אני אומרת לה ומצביע במבטי אל עבר שון ולוק שישבו באחד מהמרפסות וסתם דיברו.
היא הנידה את ראשה בשעשוע ופנתה לצלם את ניק ובלה משחקים עם ג׳ייק הקטן.
הלכתי להתיישב ליד לוק ושון, ״בוקר טוב ליפייפיה הנרדמת״ לוק אומר לי בחיוך כשהוא מושך אותי לשבת לידו ונושק לשפתיי נשיקה קצרה, חוזר לדבר עם שון על מה שהבנתי על החיים הקודמים שלו פה במושבה.
הבטתי מסביבי מתעלמת מהשיחה שלהם, תחושה מוזרה של אושר החלה להציף אותי, זה כול כך מוזר.
שאנחנו, ניצולי התרסקותשל טיסת 815 של חברת אושיאניק מסידני אוסטרליה- ללוס אנג׳לס ארה״ב , התרסקה על אי בודד באוקיינוס השקט, בקצה משולש ברמודה ואיכשהו הצלחנו לשרוד את כול מה שעבר עלינו.
את ההתרסקות, את החיים על החוף, את הפציעות, את חקירת האי, את מציאת המושבה, את הלידה של בלה, את הטרוריסטים.
ועכשיו באיזה שהיא צורה מטורפת אנחנו ניראים מאושרים, המושבה הזאת גרמה לכולנו להאמין בגורל יותר טוב, בגורל הרבה יותר טוב.
אנחנו ניראים סוג של… משפחה.
מאושרים ממה שנותר, מסתפקים במה שיש, ועם כול אובדן ואובדן קשה שעבר עלינו, עם כול הצרות והבעיות, אנחנו עדיין מנסים להוציא את הצד הטוב ביותר שיש בכול דבר.
הזוי…. נכון?