אבודים- עונה 2 – פרק 15 – ׳שרים׳

-כעבור שבוע-

-נקודת מבט בלה סטיין-

"Hush, little baby, don't say a word,
Mama's gonna buy you a mockingbird"
המילים פשוט זרמו מהפה שלי, קולי מתנגן בין הקירות, מנסה להרדים את ג׳ייקוב, ג׳ייק הקטן שלי.
״And if that mockingbird won't sing,
Mama's gonna buy you a diamond ring.

And if that diamond ring turns brass,
Mama's gonna buy you a looking glass"
אני זוכרת איך אמא שלי הייתה שרה לי את השיר הזה בכול פעם שהייתי מתקשה להירדם, גם שהייתי גדולה יחסית היא הייתה ממשיכה לשיר לי בכול פעם כדי שארדם במהירות.
שיר הערש הזה כמה שהוא מוכר, בשבילי הוא יותר פרטי, אישי, אני רוצה לשיר אותו לג׳ייקוב בכול יום וליל, כדי שהוא ירדם במהירות בלי לבכות.
זה מוזר בקושי הוא בוכה, הוא נראה שלוו בצורה פסיכוטית, רגוע לגמריי.
"And if that looking glass gets broke,
Mama's gonna buy you a billy goat,

And if that billy goat don't pull,
Mama's gonna buy you a cart and bull"
כמה שהמילים של השיר מטומטמות הם מרגישות לי הכי נכונות, הכי טבעיות, כול אמא צריכה לשיר את זה לילד שלה.
אמא.
עדיין לא הצלחתי לעקל שאני אמא, אמא ממש צעירה .
רוח קלילה פרצה מהחלון, התמקמתי באחד הבתים האמצעים בין הבית של מריה ולוק לבית של אפריל וריאון, למזלי בבית הזה יש חדר ילדים, עם לול, מיטה רכה, כרית ושמיכה, המושבה הזאת זה הדבר הכי טוב שקרה מאז שאנחנו על האי.
אם לא היינו מוצאים את המושבה הזאת לג׳ייק הקטן לא היה מיטה, שמיכה, צורה וסביבה נוחה לגידול תינוק זעטוט קטנטן.
"And if that cart and bull turn over,
Mama's gonna buy you a dog named Rover
And if that dog named Rover won't bark,
Mama's gonna buy you a horse and cart.

And if that horse and cart fall down,
You'll still be the sweetest little baby in town"
סיימתי לשיר את השיר הקטן, והבטתי על ג׳ייק הקטן, ישן שנת ישרים מתוקה, שקועה בשינה חלקה ובתקווה שהוא לא יבכה בלילה.
הסתובבתי אחורנית נבהלת כול כך למראה עייני, ״ניק הפחדת אותי״ מלמלתי בשקט, הוא היה ניראה מהופנט, חיוך קטן התעקל על זווית פיו, הוא גיחך בשקט כדי לא להעיר את ג׳ייק.
״יש לך קול יפה״ מלמל לעברי קולו לא גובר על לחישה שקטה, חייכתי מובילה אותי ואותו אל מחוץ לחדר הילדים אל עבר הסלון.
הבית הזה, המקום הזה איכשהו גורם לי לחייך, האנשים שכאן נותנים לי סיבה לכך.
אולי החיים שלי בעולם בחוץ לא היו ניראים כול כך טוב, והחיים שלי עכשיו הרבה יותר טובים, גם אם כול מה שקורה מסביב.
התיישבנו בסלון בשקט, הוא על כורסה אדומה קטיפה ואני על ספת-זוג תואמת לכורסה.
״מה אתה עושה פה?״ שאלתי בחיוך, מרשה לעצמי להרים טיפה את הקול אחרי שיצאנו מחדר הילדים בו ג׳ייק ישן בשלווה, גורם לי לשלווה.
״שמעתי קול יפיפה שר מבחוץ הייתי חייב לדעת מי שר״ חייך אלי, משהו צבט לי את הלב בחוזקה, מכה בי משהו כול כך חזק.
הרגשתי את הסומק מעטר בבירור את לחיי הבהירות שקיבלו טיפה צבע שחום מהימים על האי, כבר מזה חודשיים שאנחנו כאן, חודשיים שההצלה לא הגיע והיא גם כנראה לא תבוא לבסוף.
גורלנו נגזר על האי הזה, נתקענו פה, ואין לנו אף מקום אחר ללכת אליו.
״תודה״ מלמלתי לבסוף מכחכחת בגרוני כדי להסתיר את קולי הרועד מהתרגשות לא מוסברת, ״אתה רוצה אולי לשתות משהו?״ הוספתי מהר על דבריי משנה את הנושא במהירות, אחד מהדברים הטובים במושבה הזאת שיש פה אוכל והמון, כול הסוגים של קופסאות שימורים וארוחות קפואות שלא חשבתי שאראה עוד מאז ההתרסקות.
״קפה״ חייך לעברי שקמתי אל המטבח המעוטר שיש אפור מעומעם תחת המנורה הדלוקה בסלון ובתקרת המטבח.
״קפה?, בשעה מאוחרת כזאת של הלילה?״ שאלתי אותו בגיחוך קל, בחירה מוזרה לשעה כזאת של הלילה הארוך, הוא לא יצליח להירדם כלל אם ישתה את הקפאין המעורר.
״אני לא צריך לישון״ אמר בחיוך מתורץ מושך בכתפיו.
נכנסתי אל המטבח מערבבת אבקה קפה שחורה עם מים חמים מקומקום חשמלי, גם את זה לא האמנתי שאני אראה עוד, לא חשבתי שאני אראה סוג של ציליווזציה מאז התרסקנו על האי.
חזרתי אל הסלון מגישה לו את הקפה הרותח ומתיישבת חזרה על הספה האדומה קטיפתית שוקעת פנימה אל משענת הספה באנחה קטנה ושקטה ביני לבין עצמי.
״מה עם ראיין?״ שאלתי מחפשת אחר נושא שיחה שישבור את השקט המביך שהשתלט על החדר, התגעגעתי לקמרון, לא יכולתי לשקר ולהגיד שלא כאב לי המוות שלו, זה הציק לי במשך ימים, זה עדיין מציק לי, הייתי הכי מחוברת אליו מהבנים יותר מכולם.
והמוות שלו זיעזעה אותי במכה אחת, גורם לי להישאר חסרת מילים והמומה נורא, דווקא הוא, הגבר החזק שהכרתי מת כול כך מהר.
בגלל הטרוריסטים האלה, האנשים הכול כך חולים האלה, הם הרגו ארבע מאיתנו, ארבע חשובים כול כך.
מריה סיפרה לנו את כול מה שהטרוריסט הזה סיפר לה, על התרסקות המטוס, על זה שאנחנו בכלל לא אמורים להיות חיים, ועל האי הזה שהוא לא מופיע באף מפה מודרנית של העולם, רק במפה של ימי הבניים וזה כול כך מוזר.
״הוא בסדר, מתאושש לאט לאט, ריאון עכשיו מטפלת בו אז השארתי אותם לבד והלכתי להליכה קצרה מסביב המושבה״ הסביר בקצרה לוגם לגימה קטנה מכוס הזכוכית המלאה בקפה רותח שחור.
״לבד?״ שאלתי מבולבלת עם ציחקוק קטן בקולי, אני יודעת שראיין נדלק על ריאון, קשה היה לפספס את המבטים שהוא היה תולה בה, בוחן אותה, כאילו עוד שניה הוא מתכוון לאכול אותה, אני חושבת שזה נורא חמוד בעיניי, אם העונש שלנו הוא להתקע כאן על האי לפחות שיצא מזה משהו טוב, לכולם מגיע האהבה.
חוץ מלי, אין אף אחד שמתאים לי, אני אמא חד הורית צעירה נורא, מי לעזאזל ירצה להתעניין בי?
״הוא התחנן במבטו, לא יכולתי לסרב לפצוע״ מלמל ניק בגיחוך מלא הומור, צחקקתי גם לא יכולתי שלא להידבק מהצחוק המשוחרר שלו, צחוק שנראה נטול כול עול, צרות, כמעט.
הנהנתי בראשי מבינה עם חיוך על שפתיי, משהו בנוכחות של ניק גרם לי לתחושה נוחה, טובה באיזה שהיא צורה, בחנתי את המראה שלו.
שיער חום בהיר בתספורת מארינס שקצת ארכה עם החודשיים האחרונים שהיינו על האי, לא בהרבה ממש במעט ארכה, עיניים כחולות אפורות מהפנטות כמו שמי הלילה המוקדמים, גוף ממש מפותח ושרירי, אפשר לשים לב לכול שריר ושריר שבולט בו, על קעקוע הדרקון שעל הכתף שלו המבצבץ מעט תחת השרוול השחור והנקי, גם מכונות כביסה יש לנו כאן, עוד נחמה על האי הזה.
״איך זה שיש לך כול כך הרבה שרירים?״ שאלתי מבולבלת, זה לא שרירים רגילים, זה שרירים שונים אבל עדיין מחמיאים לגבר.
הוא מפותח כמעט כמו לוק רק שלוק טיפה פחות שרירי ממנו, אבל הוא שרירי כול כך גם הוא.
״הייתי מתאגרף בעולם בחוץ״ אמר קולו גווע עם המילה הייתי, כשהוא אמר איגרוף העניים האפורות שלו נצצו באיזה שהוא ברק, כנראה שאיגרוף היה כול העולם בשבילו.
״איגרוף?״ שאלתי כמעט כלא מאמינה, אבל השרירים המעטרים את גופו הרחב והגברי מאמתים לי את דבריו.
הוא צחק מעט, ״איך זה שאת כול כל יפה?, היית דוגמנית בעבר?״ שאל אותי וקשה שלא לשמוע נימת פלירטוט בקולו, זה גרם לי להחסיר פעימה הכרחית שלא הבנתי למה, הרגשה מוזרה מילאה אותי, הרגשה מוזרה וישנה.
חייכתי מנסה להסתיר את הסומק שהלהיט את לחיי בצבע בוהק.
״אני חושב שאלך, אני לא יפריע לך הלילה יותר ממה שכבר הפרעתי, שיהיה לילה טוב״ הוא אמר קם ממקומו ומתקדם אלי נושק נשיקה קצרה למצחי ויוצא מבעד לדלת הבית שעד עכשיו הייתה פתוחה ובכלל לא שמתי לב לכך.
הוא סגר את הדלת אחריו נעלם לתוך הלילה של המושבה, קמתי מהכורסה לוקחת את כוס הקפה ששתה ממנה בקושי שלושה לגימות אל הכיור הממוקם באמצע השיש האפור המבהיק באור מעומעם לאור המנורה.
נשענתי על השיש עם חיוך דבילי דבוק לפניי, עייני נעוצות בכוס הזכוכית שבכיור, והרגשה ישנה שאני כמעט ולא זוכרת התחילה להתעורר בתוכי.