אבודים- עונה 2 – פרק 13 – ׳געגועים׳

בפרק הקודם:

אחת… עצמתי את עייני בחוזקה, לא יכולה לראות את הטרוריסט הזה ככול הנראה, מכוון את הרובה אל כיוון ליבי או ראשי.
שתיים… שמעתי רעש של רגליים הצועדות ושוברות מקלות ענפים דקים וקול התפצחותן מהדהד בין עצי הג׳ונגל הירוק שיהיה המראה האחרון שאני אראה בחיי הצעירים.
שלוש… שמעתי קול של יריה חדה מפלחת את האוויר, קול של ירה המגיע למטרתה, קול של גוף חסר אונים הנוחת על הקרקע, ולעומת זאת אני עדיין עומדת על רגליי.
פקחתי את עייני במכה, רואה את הטרוריסט שוכב מת על הקרקע הבוצי למולי.
״לוק!״ קולי גווע בהתרגשות כשראיתי אותו עומד כמה מטרים ממני מחזיק באקדח שחור ומבריק תחת האור הקלוש של היום המסתנן מבעד לענפיי העצים ומאיר את המתכת החלקה.

-נקודת מבט לוק פרינז-

היא נראתה כול כך מפוחדת כשהבטתי על פנייה השחומות, מיהרתי לצמצם את הפער הקטן בנינו עוקף את הגופה שנפלה לפני כמה רגעים חסרת רוח חיים על הקרקע, עטפתי את מריה בין זרועותיי מאמץ אותה לחיקי, רק מלראות אותה נתתי לחששות וללחץ לעזוב ולהרפות ממוחי, הדאגה שלי אליה במשך ימים לא עזבה אותי, במשך שעות, דקות, שניות שלא הפסקתי לחשוב מה איתה , מה קורה לה, מה היא עושה, אם היא בסדר.
שמעתי קול יבבות חלושות, התייפחויות הבוקעות ממנה אל תוך החזה שלי, ״אל תעשה לי את זה יותר בחיים״ שמעתי מלמול קטן דרך מסך של דמעות וקול צרוד מלא געגועים , נשברתי רק מלשמוע אותה ככה, בוכה בגללי, הנחתי שתי אצבעות תחת הסנטר שלה מרים את פניה היפות גם אם מלוכלכות אל כיוון פניי, עינייה החומות הביטו הישר אל תוך עיניי גורמת לי להרגיש משהו אחר, שונה, משהו שעד עכשיו לא הרגשתי בכול חיי.
רכנתי מטה מכניס אותה לתוך נשיקה נעימה שכבר תכננתי שעות וימים מאז נפרדנו והתפצלנו לדרכים שונות.
לאט לאט התנתקנו, התענתי על כול שניה שעוברת והיא מתנתקת ממני, משאירה אותי חסר נשימה.
״איפה כולם?, ריאון ואפריל?, בלה?״ היא ישר שאלה בלחץ, לוקחת ממני קצת מרחק ובקולה נשמע רק דאגה לכולם.
״הם כולם במושבה מריה, כמעט כולם״ עניתי ולא יכלתי שלא לשים לב לקולי השבור בסוף המשפט, אמבר, דין, ג׳ולייט קמרון הם כולם מתים, ואת ראיין עדיין לא מצאתי, ספק אם הוא חי או מת, אולי פצוע ומתאבק על נישמותיו האחרונות.
״מהר בוא אחרי ראיין צריך עזרה״ אמרה לי מפיגה בשנייה את מחשבותיי האחרונות וישר רצה אל עבר סבך עצים וענפים גדולים המסתרים משהו שלא ידעתי.
מיהרתי ללכת אחריה מנסה כמה שיותר לטשטש את הצליעה שלי ברגל, הכאב במותן רק מתגבר אבל אני לא מראה חולשה, זה הדבר היחידי שלמדתי במלחמה, עוד מהימים שהייתי חייל משרת באפגניסטן, עיראק, בכול מקום הייתי, בכול מקום שירתי, בכול מקום ידעתי שאסור לי להפגין חולשה, אסור לי להראות למישהו שאני חלש, וזה הדבר היחידי ששומר על כוח נפשי.
היא עברה את סבך העצים והענפים הירוקים נכנסת למה שניראה כמו פתח מערה גדולה, עקבתי אחריה עובר את סבך הענפים העבים ונכנס אל תוך מערה גדולה שתקרתו וקירותיו אפורים וחלקים.
במרחק לא גדול ממני ראיין שוכב על הרצפה ונשימות ספק חירחורים בוקעים מהחזה שלו, כמו שחשבתי מלפני כמה דקות אחדות, ספק אם הוא פצוע ונאבק על נישמותיו האחרונות, ביטלתי את הספק, ראיין פצוע אנושות נאבק על הנשימות האחרונות שלו.
מיהרתי לעברו, רוכן מעליו לראות את חומרת הפציעות, עוד משהו שלמדתי בקרב, כשאתה נמצא לבד ואין מסביבך חובש הרופא היחידי שיהיה לך זה אתה.
יש לי כול כך הרבה צלקות מכול כך הרבה קרבות שכבר הפסקתי לספור.
כמעט שחכתי את החיים הקודמים שלי לפני שהתרסקנו על האי, ברגע שהתרסקנו התחלתי חיים חדשים.
החזרתי את תשומת ליבי לראיין, חור פעור בבטנו כאילו נכנס לשמה יתד עץ, ידו הימנית אוחזת בידו השמאלית בחוזקה מנסה כנראה לעצור דימום שלא מפסיק כבר שעות ספק אם ימים מחור קליע של רובה.
זה מדהים איך הוא הצליח להחזיק חי כול כך הרבה זמן עם פציעות כאלה חמורות, אני הייתי מת במהירות עם פציעות כאלה קשות וכואבות.
״הוא חייב טיפול רפואי במהירות, ניסיתי להוריד לו את החום, אבל הטמפרטורה שלו רק עלתה ועלתה״ שמעתי את מריה אומרת קרוב יותר אלי ממה שחשבתי.
נסיתי לחשוב כמה זמן בערך יקח לי להגיע אל המושבה עם ראיין, המושבה לא רחוקה מפה אולי חמש שעות הליכה, עם ראיין אולי שבע.
״קדימה, ככול שנמהר אל המושבה, ככה יותר טוב״ אמרתי למריה והתקרבתי אל ראיין מרים אותו מידו הבריאה וכורך אותה סביב כתפי ידי אוחזת במותנו ומריה תומכת בו מהצד השני שלא יפול ארצה.
קולות של כאב מבליחות מפיו וזעקתו השבורה מהדהדת ברחבי המערה הדי גדולה ואפורה.
יצאנו לאט מהמערה, נזהרים עם כול צעד וצעד שאנחנו עושים כדי לא להגריע את מצבו של ראיין הפצוע אנושות.
אין לי מושג איך הם הגיעו כול כך רחוק בתוך הג׳ונגל הגדול, כמעט לקצה הכי דרומי של האי באזור שבו שתי חלקות הג׳ונגל הסבוך משתלבות ביחד.
לאט לאט עם כול כמה צעדים ברגליים עייפות חצינו את קו העצים הירוקים אל תוך השדה הענקי שנמשך קילומטרים על קילומטרים של שטח פתוח עם דשא בהיר בצבע צהוב-ירקרק שהבריק לאור השמש הקרה מטיפות הגשם שכיסו את כול הקרקע, והתחלנו בהליכה ארוכה של שעות לכיוון המושבה, לחזור אל כולם בריאים ושלמים, כמעט, אבל בעיקר חיים.
כול הטרוריסטים האלה שתקפו אותנו, כולם מתים, ניק הרג את כול אלה שהגיעו למושבה, ואני הרגתי את השאר שטעו ביערות בחיפוש אחרינו.
קברתי את הגופות של קמרון, דין, אמבר וג׳ולייט באזור הקרוב למושבה, כמו בית קברות קטן לאנשים שהיו חשובים לנו על האי.
בתקווה שהכול עבר עכשיו.