אבודים- עונה 2 – פרק 12 – ׳זבובים׳

הגשם סוף סוף מפסיק לרדת אחרי ימים ארוכים שלא חדל, שקט צורם מתחיל להשתלט על הג׳ונגל הקר הבוצי והרטוב מימיי הגשמים הרבים.
ראיין ישן כבר כמעט ארבע שעות ארוכות ומייסרות, נח מהפצעים הקשים המעטרים את גופו השרירי והחסון, ישבתי בפינת המערה האפורה לצידו, קופאת מהקור עד לשד עצמותיי, מחכה כבר לרגע שהשמש תתחיל לחמם בקרניים לוהטות את האי הזה.
הזמן עובר, זז, ואנחנו לא מתקדמים לאף מקום, ראיין פצוע, ׳הם׳ עדיין עוקבים אחרינו במטרה להרוג את כולנו, למה ?. אין לנו שום מושג קלוש לכך.
מרדפי הדם, המטחים, הנשקים, הרציחות, וכול זה למה?, מה כבר עשינו שגרם להם לנסות להרגנו?.
שמעתי שיעול שקט מהכיוון של ראיין גורם למבט שלי להמשך כמגנט אליו בדאגה, עיניו עצומות בחוזקה, שפתיו הורודות בהירות בצבע גוף המלאות שסעים התכווצו.
דם אדום החל לנזול מקצה פיו, זה לא סימן טוב כלל וכלל, האזורים המזוהמים דוחים את הדם הטרי שמחפש לזרום, כנראה מפלס את דרכו החוצה דרך פיו, אפו שהתחיל לדמדם לאט ובקרוב אוזניו.
הוא חייב טיפול רפואי מקצועי, אני לא יכולה לטפל בו, אם אני יטפל אני יגרע יותר את מצבו ממה שהוא כבר עכשיו.
פחדתי בכול רגע שעובר, אם ׳הם׳ ימצאו אותנו מסתתרים כאן, אם ׳הם׳ תופסים ברגעים אלו את השאר, מה קורה איתם?
זה משגע אותי להיות בחוסר ידיעה מה קורה עם השאר, האי הזה משגע אותי משניה לשניה שאני עליו, והדבר הכי משוגע שקרה זה הרציחות אחד אחרי השני מורידים אותנו כמו זבובים חסרי משמעות.
ולמה כול זה?, אלוהים יודע.
נאנחתי בשקט ביני לבין עצמי, מקשיבה לנשימות של ראיין, יותר חירחור מנשימה נקייה, החירחורים שיצאו מחזהו ופיו הפחידו אותי לעזאזל, זה אומר שהוא לא נושם כראוי, ואם לא יקבל טיפול רפואי במיידי הוא עלול למות, בדיוק כמו השאר.
״ראיין תחזיק מעמד״ מלמלתי אל חלל המערה הדי גדולה, קולי מהדהד בין הקירות האפורים מאבן, גם אם ראיין לא שומע זה לא עוצר אותי מלדבר אליו, להבטיח לו שהיה בסדר, שיחזיק מעמד ולא יכנע לחושך, שלא יתן לאפלה לסגור עליו, כי כול אלה מובילים לדרך אחת בודדה והיא לא סלולה באבנים צהובות, דרך המוות.

מזה שעות שהדבר היחידי שאני עושה זה לנסות להוריד את החום של ראיין בעזרת חתיכת בד מהמכנס הקרוע שלי עם מי גשמים קרירים על מצחו הספוג זיעה של ראיין.
הוא מזיע כמו מטורף, חום הגוף שלו עולה מרגע לרגע ואפשר להרגיש את החום הרב חזק וברור כשרק נוגעים בו קלות.
החום לא עובר, ובלי טיפול רפואי ואנטיביוטיקה שתחזק את המערכת החיסונית שלו מצבו עלול להיות גרוע, הוא חייב להילחם על כול שנייה, על כול נשימה כדי ששום דבר לא יקרה לו.
קמתי מליד ראיין לוקחת את החתיכת בד שעל מצחו ויוצאת מן המערה הגדולה בין העצים כדי להרטיב את הבד במי גשמים קרירים וחדשים.
הגעתי לנחל מים קטן הזולג מעל כמה אבנים קטנות, תוצאה של מידרון ושל גשם שירד במשך המון זמן, טבלתי את החתיכת בד במים מוציאה ממנה את הדם שלכלך אותה ומכינה אותה לשימוש.
״תרימי ידיים״ שמעתי קול כמעט מתכתי מאחורי, גורם לי לקפוא בשנייה בודדה ולידיי לעלות מעט באוויר, הבד נופל מידיי אל הנחל הקטן שלא מפסיק לזרום מעליו ולהיספג בו.
״תסתובבי לאט״ הקול הקר והקפוא שוב הדהד באוזניי בין העצים הירוקים, פחד ופאניקה התחילו למלא כול שריר, תא, עצב שבגופי הכחוש.
הסתובבתי לאט, בקושי אני מרגישה את תנועותיי מרוב הפחד ששטף את עורקיי ודמי שבער תחת עורי השזוף והמלוכלך מבוץ ומהגשם שלא חדל מלרדת מספר ימים.
הפנים שלו נגלו אל מול עיניי, מתחת לברדס השחור הבחנתי בשיער בהיר עד הכתפיים, עניים כחולות המביטות לעברי כמעט בשנאה.
״מה ׳אתם׳ רוצים מאיתנו?, למה ׳אתם׳ הורגים אותנו אחד אחרי השני, מפילים אותנו כמו זבובים?״ נתתי לעצמי לדבר, אם זה הסוף אסור לי לפחד, לפחות אוכל לקבל תשובות לכול מה שקורה על האי הזה.
גיחוך קל יותר כמו חירחור עצבני שהזכיר לי את ראיין השוכב מחוסר הכרה מהחום ומהפציעות במערה הגדולה לא רחוק מכאן.
״את במילא הולכת למות, אז למה לא להסביר?״ חייך חצי חיוך מכני, כאילו הוא עשוי ממתכת ובטריות שמפעילות אותו תחת הברדס השחור.
נשק M16 ארוך ושחור בין ידיו, והקנה מכוון הישר אלי, תזוזה אחת לא במקום ואני ימצא את עצמי נופלת ארצה חסרת רוח חיים בדיוק כמו אמבר, דין, ג׳ולייט, ומי יודע מי עוד.
״הטיסה שלכם הייתה אמורה להתרסק בלב ים ולהרוג את כולם, לפי החישובים שלנו לא היה אמור להיות פה אי, האי הזה לא מוזכר באף מפה של העולם המודרני, וכשקראנו מפה מימי הבניים נחשי מה מצאנו מתוקה, את האי הזה בדיוק בנקודות הציון שלנו״ התחיל לספר על האי, אבל לא הבנתי איך זה קשור למה ׳הם׳ מנסים להרוג אותנו?, למה הוא בכלל מספר לי על האי הזה?.
״הטיסה שלכם הייתה אמורה להתרסק כחלק מפעולה טרוריסטית באוסטרליה נגד ארצות הברית, ולרסק את המטוס שהיה בדרך אליה עם שלושה אנשים חשובים שהגיעו לכנס כולשהו בסידני״ המילים שלו הדהדו באוזניי, נתקעות לי בלב כמו חוד חרב מורעל שגורם ללבי להפסיק לדפוק, המוח סירב להאמין למשמע אוזניי, פי נפשק מעט והרגשתי את החולשה החזקה שפתאום תקפה את כולי, ניסיתי לא לאבד את עצמי בין מילותיו, ניסיתי להישאר זקופה בלי ליפול לנגד עיניו, רק נסיתי, ולמרבה הפתעתי למרות גופי הכחוש והחלש כול כך הצלחתי להישאר עומדת על רגליי בקושי.
״כשמצאנו את האי הזה במפה ישנה, גילנו שהוא ממקום בקצה משולש ברמודה ולפי המפות החדשות וצילומי לווינים זה מראה שהאי נבלע על ידי הר הגעש שהתפרץ לפני 200 שנה פה לא רחוק מהאי תחת פני הים, בקרקעית האוקיינוס, ובעצם מה שמטשטש את תמונת הלוויינים זה השדה כוח המגנטי של משולש ברמודה״ התחיל להסביר לי, החולשה עדיין מלאה אותי, נזכרתי בדבריה של ג׳ולייט שבכול 100 שנים הר הגעש בתחתית האוקיינוס מתפרץ כתוצאה של לוחות טקטוניים הזזים תחת פני השטח בליבת כדור הארץ, ויוצרים גלי צונמאים ענקיים, סופות טורנדו, שהורסות את כול מה שבדרכם על האי עד שהם גוועים חזרה אל הים.
כנראה שהתאוריה שלהם נכונה, הר הגעש הזה מתפרץ כול 100 שנה.
״כמו שאתה רואה האי הזה עדיין פה״ אמרתי באומץ ובקול חלק, אין לי מושג מהיכן הגיע האומץ הפתאומי הזה, אבל הוא נעלם כהרף עין בדיוק כמו שהוא הגיע בערף עין.
שוב הגיחוך ספק חירחור שלו נשמעו מהדהדים בין העצים, ״כנראה שכן יקירתי,-״ התחיל לומר ונקטע לרגע על ידי מחשבה כשהוא לוקח נשימה עמוקה.
״אז למה בעצם ׳אתם׳ פה?, המטוס התרסק, רבים נהרגו, קיבלתם את מבוקשכם״ אמרתי בקול קטוע, האומץ נעלם, והפחד והפאניקה חזרו למלא כול איבר ואיבר בגופי העייף והפצוע.
״ ׳רבים נהרגו׳ , אנחנו צריכים ש׳כולם׳ יהרגו יקירתי״ אמר לי בקול קר וקשה היה לפספס מבטא אוסטרלי מעורבב במבטא בריטי חזק וברור בקולו המחוספס כמו עורו של נחש.
״תעזבו אותנו בשקט, אנחנו לא עשינו שום דבר רע, נשארנו מעטים כול כך, תרחמו עלינו ותעזבו, גורלנו על האי בכול מקרה נידונו למוות״ אמרתי לו בכאב, מרגישה את הדמעות עולות בעייני, כנראה שאלו הם הדקות האחרונות והקשות של חיי שבמילא לא היו כול כך קלים, הוא לוודאי יתייחס לדברי כשטות חסרת ערך יטעין את נשקו ויהרוג אותי במהירות הבזק.
״מצטער יקירה, זה לא יקרה״ חייך חצי חיוך קר, ההרגשה שהוא נתן יותר מחוספסת מעורו המושל של נחש צפע.
שמעתי את הקליק המסמן שהאקדח טעון, לפחות אני הולכת למות בידיעה למה, יכלתי לשמוע מרוב לחץ באיזה שהיא צורה פסיכוטית את אצבעו הנמתחת נחה על ההדק המבריק.
ספרתי בליבי את השניות האחרונות לחיי.
אחת… עצמתי את עייני בחוזקה, לא יכולה לראות את הטרוריסט הזה ככול הנראה, מכוון את הרובה אל כיוון ליבי או ראשי.
שתיים… שמעתי רעש של רגליים הצועדות ושוברות מקלות ענפים דקים וקול התפצחותן מהדהד בין עצי הג׳ונגל הירוק שיהיה המראה האחרון שאני אראה בחיי הצעירים.
שלוש… שמעתי קול של יריה חדה מפלחת את האוויר, קול של ירה המגיע למטרתה, קול של גוף חסר אונים הנוחת על הקרקע, ולעומת זאת אני עדיין עומדת על רגליי.
פקחתי את עייני במכה, רואה את הטרוריסט שוכב מת על הקרקע הבוצי למולי.
״לוק!״ קולי גווע בהתרגשות כשראיתי אותו עומד כמה מטרים ממני מחזיק באקדח שחור ומבריק תחת האור הקלוש של היום המסתנן מבעד לענפיי העצים ומאיר את המתכת החלקה.