אבודים- עונה 2 – פרק 11 – ׳טווחים׳

בפרק הקודם :

הרעש החזק והנוסף נישמע שוב מהדהד ברקע הגשום בין העצים הירוקים והסבוכים של הג׳ונגל העבה בו אני טועה בדרכי כבר ימים קשים בלי מוצא .
קפאתי כמו פסל אבן קרה , מחשבותיי פסקו , אפילו ליבי נדם לרגע ואפשר היה לשמוע רק את הגשם הניתז על גבי האדמה הבוצית והחומה כהה .
לפתע זה הגיח מבין העצים הגדולים בעלי הגזע החום והעבה , גוף גדול וגבוה נפל על הרצפה הבוצית למולי ברעש גדול ובאנקות כאב מלוות יחד עם הנחיתה הכואבת על גבי האדמה הרכה והחומה מהבוץ הסמיך .
״ראיין!!״ .

רכנתי מעל ראיין הופכת אותו לאט בעזרת ידיי , הוא היה אמור להיות במושבה יחד עם רונה וניק מעניין מה הוא עושה פה .
קשה היה לפספס את היד המלאה בדם שלו , הדם האדום הסמיך זלג והתערבב עם הגשם שלא מפסיק לרדת מן השמיים הקודרים והכהים כול כך .
הפנים שלו היו מלאות שריטות וחבורות כחולות , זה היה ניראה כאילו הוא התאבק עכשיו עם דוב גריזלי גדול , והדוב ניצח אותו בשנייה בודדה וקצרה.
הוא החל להשתעל , שיעולים כבדים וצרודים , לא ידעתי מה לעשות , פשוט הבטתי מסביב בבהלה לחכות לראות אם משהו מגיע או שראיין היה לבדו.
״ראיין, בבקשה תגיד משהו , מה קורה פה?״ שאלתי אותו לחוצה כול כך וקולי גבוה מהרגיל כמה טונים מעל הנורמה.
הוא שב החל בפרץ שיעולים צרודים וכאובים , דם אדום החל לזלוג מקצה פיו ונעלם מהר עם הגשם היורד , חייבים לקחת אותו למקום מבטחים , לטפל בפציעות שלו , לעזור לו להשתקם , כמה שעות נוספות ביער והוא ימות בלי למצמץ.
״ ׳הם׳ תפסו אותי לא מוכן , ברגע שרק סיבבתי את גבי הרגשתי את מטח היריות, ג׳ולייט מתה״ הוא נאנק עם הכאב מזכיר את הבחורה בעלת קול הפעמונים הגבוה שפגשנו במושבה הנטושה שהחלטנו לאכלס .
״חייבים לקחת אותך מפה״ אמרתי דואגת מרגישה פרץ נוסף של דמעות זולגות על גבי לחיי ומתערבבות עם טיפות הגשם הגדולות הנושרות מן העננים הקודרים שנשאו עם הרוח בשמים החשוכים .
לפי הערכת מצבי השעה קרובה אולי לחצות הלילה , מכיוון שהירח ביצבץ מידי פעם דרך ענפי העצים והעננים הכהים כול כך .
״אני לא יכול לעמוד , כואב לי״ הוא שוב מלמל בכאב , קולו צרוד ולפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו הבחנתי במבטא איטלקי בקולו , ׳ואו בכלל לא מתאים לו איטלקי׳ חשבתי לעצמי , סילקתי מהר את המחשבות הלא מתאימות למצב הקשה הזה מראשי , אסור לי לטבוע במחשבות אחרת אני ימצא את עצמי מתה בדיוק כמו דין , אמבר , ג׳ולייט ורק אלוהים יודע מי עוד נפל כקורבן אליהם .
אין לי מושג מה ׳הם׳ רוצים מאיתנו ?
מה בדיוק עשינו ל׳הם׳ ?
למה ׳הם׳ טווחים בנו והורגים אותנו אחד אחרי השני ומפילים אותנו כאילו והיינו רק זבובים .
רכנתי ליד ראיין , מושכת את ידו הבריאה מעל לכתפי ובעזרת יד אחת משכתי אותו מן האדמה הבוצית , אין לי מושג מאיפה הגיעו הכוחות להרים גבר בן 26, פצוע גדול שרירי ומפותח כמו ראיין.
ידי השנייה והמשוחררת תמכה בגבו התחתון שהמשכנו להתקדם הלאה בג׳ונגל בזהירות , במהירות פחותה מאשר אילו הייתי לבדי .
אין לי מושג אחרי מה חיפשתי , מה ציפיתי למצוא , מה רציתי למצוא .

אחרי שעות ארוכות שבקושי הצלחתי לסחוב את עצמי ואת ראיין הכבד יחד איתי הצלחתי לזהות מערות בין כול העצים והסלעים הגדולים .
פרץ חדש של כוחות היכה בי ומיהרתי כמה שיותר מהר ביכולתי ללכת אל עבר המחסה הטבעי שמול לעיניי .
נכנסנו אל המערה מוצאים מחסה מהג׳ונגל הירוק כהה והאימתני , ומהגשם שלא מפסיק לרדת מספר ימים ארוכים ומייסרים .
נתתי לעצמי סוף סוף להרפות מהאחיזה הנוקשת והתומכת שלי בראיין , נותנת לו ליפול לאט ובעדינות על רצפת המערה היבשה .
כול כך שקט פה תחת המחסה הסלעי , כול כך שקט להחריד שכמעט זה הפחיד אותי .
הדבר היחידי שנשמע מהדהד בין קירות המערה הגבוה זה ההתנשפויות המאומצות של ראיין במטרה לשרוד , לחיות .
״מריה תעזרי לי להתיישר״ מלמל בקול שבור וכואב , כאילו כול מילה ומילה המבליחות מפיו עולות לו במאמץ אדיר כדי לדבר .
התקדמתי לעברו עוזרת לו לאט להתיישר לישיבה שאחד מקירות המערה הגבוה משמשות כתמיכה יציבה בגבו .
הוא נראה כול כך גרוע כשהתיישבתי למולו , שיערו השחור-חום כהה מלא בבוץ , פניו מלוכלכות עם המון שריטות מדממות וחבורות כחולות יבשות על פניו השזופות , ידו השמאלית מרוחה בהמון דם כהה בצבע בורדו אפל , החזה שלו עלה וירד בקצב מסחרר נאבק על כול נשימה ונשימה .
בגדיו קרועים ומלאים בבוץ , עוד פצע גדול ואדום על בטנו התנוסס , לא נגרם מקליע של אקדח , ניראה יותר כאילו חיה קרעה את עורו ובשרו וקשה היה לפספס את הזיהום שהתחיל להפריש חומרים מגעילים וככול הנראה לזהם את מחזור הדם שלו .
״אני לא זוכר לפני כמה זמן יצאתי מהמושבה, רונה התחילה לדאוג אחרי שלא חזרתם לאחר מספר ימים אז היא שלחה אותי לבדוק , ג׳ולייט הצטרפה אלי לסיור שהיה אמור להימשך כמה לילות למצוא אתכם ולחזור בחזרה למושבה״ התחיל לספר את כול מה שקרה , המאמץ בדיבור ניכר על פניו הפצועות , שפתו העליונה שסועה בחתך אדום ומדמם .
הוא השתעל לשניה קצרה , קול השיעול הדהד בין הקירות האפורים של המערה ששימשה לנו כמחסה מפני הטבע ומפני ׳הם׳ .
״כעבור כמה ימים בודדים הגענו אל החוף, אל המחנה העקוב מדם, מצאנו את הגופות של אמבר ודין אח שלה , מחוררים בכול גופם״ אמר בכאב רב , ספק כאב פיזי ספק כאב נפשי מהאובדן של האנשים שהכרנו על האי ולמדנו לאהוב כול כך בכול ליבנו.
״התחלנו לפחד , נכנסנו חזרה אל היער בחיפוש אחריכם , לא ידענו למה עלינו לצפות , מה נמצא חבוי בין העצים . לא רחוק מן המערה שמצאנו בשבוע הראשון שלנו על האי מצאנו עוד כמה מערות בהם הסתתרו התאומות עם התינוק של בלה״ חייך חצי חיוך שדיבר על התינוק, כולנו חיכינו ללידה הצפויה שלה שהתרחשה מוקדם מן הרגיל , זה היה האירוע הכי שמח שקרה על האי מאז התרסקנו פה , ואז הכול הפך להיות סיוט בלהות אחד גדול .
״אבל איפה בלה ? לוק?״ שאלתי חושקת שינים , קוטעת לראשונה את הסיפור של ראיין , ובעיקר מופתעת שג׳ייקוב הזעטוט הקטן לא נמצא עם אימו , והכי דאגתי ללוק , פחדתי שהוא נפצע ואין אף אחד שיטפל בו ,פחדתי שקרה משהו גרוע יותר , ש׳הם׳ הרגו אותו .
״אני לא יודע , אני וג׳ולייט עזבנו את ריאון ואפריל אחרי שסיפרו לנו את כול מה שקרה , שעדיין קורה , בהבטחה שנחזור במהירות אחרי שנמצא אותך , את בלה , לוק , ונילך כולנו אל המושבה״ אמר בחצי חיוך למחשבה על המושבה כמקום מבטחים, בגן עדן של ממש בתוך אי הגיהינום הזה.
לאט לאט חיוכו ירד מפניו השזופות שהתחיל לומר את המשפט הבא , ״התחלנו לעלות במעלה הנהר צפונה, עד שנתקלנו בגופה של קמרון״ אמר בקול שבור כול כך , דמעות הבליחו מבעד לעיניו החומות זהובות שבדרך כלל בורקות ועכשיו הם איבדו כול ניצוץ וברק כולשהו .
בלעתי את רוקי לאט נאבקת בגוש שחנק את גרוני , הרגע הזה ש׳הם׳ רצחו אותו, הרגו אותו אל מול עייני , ואני לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלהביט מנגד ולהיות בשוק .
הם הרגו אותו , הרסו אותו , רצחו אותם בדם קר אל מול עייני ואני לא יכולתי לעזור לו , לנסות להציל אותו , אבל המוות שלו היה יותר מהר מהינד עפעף.
״באותו הרגע ׳הם׳ הגיחו מבין העצים , שולפים אקדחים , והדבר הבא שקורה זה מטח של קליעים הנירים הישר אל עברי ואל עבר ג׳ולייט ההמומה , לא עוברים כמה רגעים ספורים וג׳ולייט נופלת מתה לידי לצד קמרון , כמה קליעים פגעו בי, אבל הצלחתי לברוח במהירות במורד הנהר דרומה , בדרך נפלתי מתלולית גבוה של סלעים הישר על שיח עבה עם ענפים שבורים שפצעו חלק מגופי , עד שהגעתי לפה, אלייך ״ סיים את הסיפור העקוב מדם , הכואב כול כך נפשית ופיזית , שהורס אותי לאט לאט מבפנים .
בתוך תוכי התפללתי לחדשות מלוק , לא משנה איזה , העיקר חדשות כולשהם ובעיקר שהוא חי , נושם , בריא, ככה לפחות אני יצליח לנסות לעבור את היום חיה, נושמת , ובריאה .
כי אני ידע שיש לי למי לצפות , למי לחכות אחרי שכול הסיפור הזה יגמר, אם בכלל .