אבודים- עונה 2 – פרק 10 – ׳נופלים׳

הכאב הקשה והבלתי ניסבל מהכול העיק עלי וניכר על פניי ללא גבולות , הגשם לא חדל מלרדת כבר ימים ארוכים ומתישים.
אין לי מושג איפה אני , או באיזה חלק אני על האי , איפה כולם , או מה קורה פה לעזאזל .
אני כול הזמן בתנועה בפחד ש׳הם׳ לא יתפסו אותי , אין לי מושג מי זה ׳הם׳ , אין לי מושג מה ׳הם׳ רוצים ממנו , מה עשינו ל׳הם׳ לעזאזל ש׳הם׳ מנסים להרוג אותנו אחד אחרי השני .
ככול שאני יותר הולכת אני יותר מאבדת את הכיוון , הג׳ונגל פשוט לא נגמר , רק עצים ירוקים שמקיפים אותי מכול עבר, שיחים עבים ועמוסי ענפים , השדה והגבעות לא ניראו מעבר לקו העצים, רק עוד ועוד עצים , לפעמים זה ניראה כאילו אני הולכת במשך שעות במעגלים גדולים ותמיד חוזרת לאותו המקום.
אבל ביטלתי את האופציה הזאת , מכיוון שלא ראיתי את הנהר הגדול מאז אותו היום לפני כמה ימים ש׳הם׳ הרגו את קמרון.
כאב חד פילח את ליבי בכול פעם שחשבתי על קמרון , לא הכרתי אותו מספיק טוב , אבל הכרתי אותו והכאב הזה שעכשיו הוא מת , בגלל ה׳הם׳ שהרגו אותו , רצחו אותו בלי לב , בלי רחמים , באכזריות ובעצבנות ׳הם׳ תקעו קליע בדיוק בבטן שלו והרגו אותו במהירות .
עצרתי את ההליכה המהירה והכאובה שלי , נשענת לרגליי סלע אפור גדול תחת הגשם שלא הפסיק לרדת .
הגשם עוטף אותי וסובב אותי , המים כבר ממזמן חדרו לעצמותיי והרטיבו כול פינה ופינה בי , כול חלק וחלק ספוג במים, שיערי , גופי, בגדיי, נעליי , אפילו הדמעות שיורדות בשטף מעייני מתערבבות עם הגשם הזולג הלא מפסיק לרדת .
אני כול כך צריכה את לוק עכשיו , שיעזור לי נפשית , פיזית , שירים אותי שאני נופלת, שיבטיח לי שהכול יהיה בסדר גם אם שום דבר שקורה לא בסדר !
בזמן הזה נקשרתי אליו ברמות שאני לא יכולה לתאר , אם הוא ימות ליבי ימות יחד איתו , אם יקרה לו משהו או שהוא יפצע , יכאב לי כול כך כאילו גם אני פצועה בדיוק באותו הפצע .
אבל אני פה , ורק אלוהים יודע איפה הוא עכשיו , אם הוא חי או מת , פצוע או בריא, אם הוא גוסס ואין אף אחד שיעזור לו .
עוד משהו שמציק לי כבר במשך הימים הארוכים והקשים שעוברים עלי , מה עם בלה וג׳ייקוב הזעטוט הרך והקטן שלה , ריאון ואפריל התאומות , האם הן חיות ? נושמות ובועטות?
ועוד המון המון שאלות שלא מפסיקות לשגע לי את הראש , ונאספות ונערמות לרשימה ארוכה שלא מפסיקה לארוך מרגע לרגע שאני נמצאת לבדי , ואין לי שום תשובה לאף שאלה שמהדהדת במחשבותיי .
החתך העמוק שנוצר מעל גבתי כשנפלתי לפני כמה ימים שרף והתחיל להזדהם תחת המים הקרים של הגשם הזולג .
קמתי ממקומי לרגלי הסלע תחת הגשם השוטף , רגליי מסרבות לנוע ועייפות מכול התזוזה ללא הפסקה , הלכתי כבר עד סוף כוחות רגליי אבל לא יכלתי לתת לעצמי לעצור , פחדתי מידי ש׳הם׳ יתפסו אותי , פחדתי יותר מידי שיתפסו אותי .
המשכתי לזוז הלאה בלי כוחות ,ברגליים כושלות ועייפות נורא , ממשיכה הלאה בתקווה למצוא משהו שיעזור לי , משהו שיציל אותי , או מישהו .

-כעבור 16 שעות-

שמעתי קולות חזקים , התיישרתי מהר מהכפיפה הלא נוחה בה הייתי , האקדח שלי בידי והאצבע מוכנה על ההדק , פחדתי להשתמש באקדח הזה , פחדתי ללחוץ על ההדק אבל אחרי ש׳הם׳ רצחו את קמרון בלי רחמים , הרגו את אמבר ודין בלי למצמץ פעמיים , אנחנו נופלים אחד אחרי השני , ומי יודע את מי יהיה הבא בתור ? .
הבנתי לבדי שאין פה שום מקום לפחד כולשהו רק למעשים מהירים ומחושבים.
עמדתי בלי לזוז , עייני סרקו מסביב את הכול בלי לפספס דבר , הגשם עדיין ממשיך לרדת כבר מספר ימים , זה כבר התחיל להלחיץ אותי הגשם השוטף ללא הפסקה במיוחד במקום טרופי כזה .
הרעש החזק והנוסף נישמע שוב מהדהד ברקע הגשום בין העצים הירוקים והסבוכים של הג׳ונגל העבה בו אני טועה בדרכי כבר ימים קשים בלי מוצא .
קפאתי כמו פסל אבן קרה , מחשבותיי פסקו , אפילו ליבי נדם לרגע ואפשר היה לשמוע רק את הגשם הניתז על גבי האדמה הבוצית והחומה כהה .
לפתע זה הגיח מבין העצים הגדולים בעלי הגזע החום והעבה , גוף גדול וגבוה נפל על הרצפה הבוצית למולי ברעש גדול ובאנקות כאב מלוות יחד עם הנחיתה הכואבת על גבי האדמה הרכה והחומה מהבוץ הסמיך .
״ראיין!!״ .