אבודים- עונה 2 – פרק 1 – ׳שורדים׳

מהפרק הקודם –

״טוב , אז אם את השורדים היחידים, בהצלחה״ אמר ושוב סרטון הוידאו נעצר.
רונה יצאה ממנו נכנסת לקובץ השלישי אבל הפעם זה סתם סרטונים של ילד קטן מכבה עוגה .
רונה סגרה את המחשב בידה הרועדת , כולם היו המומים מה שראינו והכול לא ניתן לעיקול .
המון שאלות רצו לי בראש –
האם בגלל משולש ברמודה בו קורים כול טביעות הספינות והתרסקות המטוסים , אולי בגלל זה המטוס שלנו התרסק כאן על האי ?
איך לעזאזל כול האנשים שהיו כאן ככול הנראה לפי דעתי- מתו?
איך הם הגיעו לכאן ?
למה אף אחד לא יודע על זה ?
מה קורה פה לכול הרוחות ?
רעש קריעה חזקה גרם לי לקפוץ בבהלה באוויר ולקטוע את השאלות שרצו בראשי, וכך כולם מסתובבים אחורנית לאט ונבהלים למראה עינינו .

-נקודת מבט מריה סוייר –

הסתובבתי לאט מרגישה איך דמי מתפרע בעורקיי כשאני רואה מה נמצא לנגד עייני , זה היה תדהמה , שוק , היינו כולנו המומים אחד אחד .
למולנו נגלתה בחורה ספק נערה , שיערה חום אדמוני ארוך ומבולגן אסוף בקוקו מרושל על קודקודה , עייני החתול שלה הביטו על כולנו בפחד צרוף ומבוהל .
אף אחד מאיתנו לא הצליח לזוז , לא סנטימטר אחד בודד מההלם שהציף כול תא ותא בגופי . רעש הקריעה הגיעה מהחולצה שלבשה , חולצה שהייתה בעברה כחולה בהירה כמו השמיים באמצע היום שהתלכלכה בהמון בוץ ולכלוכים , כנראה שהיא ניסתה להתגנב החוצה והחולצה שלה נתפסה במסמר קטן וכמעט בלתי ניראה לעין התקוע בקיר וקרע את חולצתה .
ראיין הוא הראשון שהצליח להתאושש מההלם שנפל על כולנו , ״אין צורך לפחד, אני ראיין איך קוראים לך?״ שאל ראיין בנימה עדינה מנסה כמה שפחות להבהיל את הבחורה שלמולנו , מי היא לכול הרוחות ?
למרות הנסיון הכושל של ראיין לנסות לא להבהיל אותה היא נבהלה , עיינה נפערו והיא לא הפסקה להתנשף ממאמץ פיזי כולשהוא שהיא עשתה .
״אין לך ממה לפחד, המטוס שלנו התרסק כאן על האי , אנחנו תוקעים פה״ לוק התעשת גם הוא פונה אל הנערה , בתקווה כדי שתדבר .
זה ניראה כאילו זה ריכך אותה מעט , עיינה חזרו לגודל רגיל למדי , אבל היא עדיין לא הפסיקה להתנשם בכבדות ולעזוב את הקיר אליו הייתה צמודה .
״איך קוראים לך?״ ראיין חזר על השאלה שלו וכולנו לא נתקנו את מבטינו מפנייה הבהירות של הבחורה המוזרה שלעינינו.
״ג׳ולייט״ ענתה בשיניים חורקות , קולה צלצל כמו אלפי פעמונים ברוח השורקת, קול שהוא כמעט מנגינה , כמעט מושלם ועדין .
״ג׳ולייט , בואי תספרי לנו מה קרה״ רונה פצתה את פיה לבסוף וגם דיברה , אולי ג׳ולייט הזאת תוכל לספר לנו הכול כמו שצריך ולענות על כול השאלות שמתאגדות לאט לאט במוחנו בלי הפסקה ויוצרות רשימה ארוכה למדי .
״אין לך ממה לפחד , אנחנו לא נפגע בך״ ריאון מדברת גם , הבטתי מזווית עין רואה איך כולם הפשירו מהקיפאון ורק אני עדיין קפואה מחזיקה בחוזקה ביד של לוק ונועצת את ציפורניי בעורו השחום .
לאט לאט הרפתי , לוקחת נשימה עמוקה לראותיי ומנסה לרכך את מבטי המביט בבחורה שלמולי .
היא בעצמה הייתה קפואה ובקושי יכלה לזוז , רונה קמה לאט מהכורסה עליה ישבה והתקדמה אל עבר ג׳ולייט , מביטה בה במבט רך כדי שלא תפחד .
״אין לך ממה לפחד״ רונה חוזרת על המשפט שנאמר כמה וכמה פעמים בדקות האחרונות והקצרות , שבשבילי ניראו כמו נצח .
״בואי״ אמרה רונה מגישה לג׳ולייט יד מנחמת שמיד היא תופסת בה בחוזקה , הם לאט לאט התקרבו לעברנו , קשה היה לפספס את גלי הפחד והרעד שפקדו את ג׳ולייט עם כול צעד וצעד שעשתה לעברנו.
רונה הושיבה את ג׳ולייט על הכורסה בצבע קרם בהיר שעליה ישבה לפני כן , כולם התרחקו מעט מאזור הכורסה בכמה צעדים כדי לא להפחיד את ג׳ולייט יותר ממה שהיא כבר פוחדת .
״ג׳ולייט , למה את פה לבדך ? , יש עוד אנשים איתך?״ ריאון מייצבת את קולה הרועד ופונה לג׳ולייט עם שאלה שכנראה הציקה לכולנו .
ג׳ולייט הביטה על כולם במבט רדוף עוברת על כול הפרצופים שבחדר הסלון הקטן ההפוך והמבולגן כול כך בו נמצאנו.
״רק אני ואחי הגדול״ גמגמה בקול רועד בולעת באיטיות את הרוק שבפיה ורואים את הגוש זולג בגרונה לאיטו .
היא פחדה כול כך אין ספק בזה , גם אני הייתי פוחדת כול כך לראות על אי בודד אנשים שאני לא מכירה .
ריאון ורונה החליפו מבטים קצרים וחזרו לשאול את ג׳ולייט עוד מספר שאלות .
״איפה שאר התושבים של המושבה?״ שואלת רונה בקול איטי ומהוסס למרות שבסרטוני הווידיאו שצפינו בהם כבר סיפקו לנו את התשובה לשאלה .
״הם מתים! , הם כולם מתים!״ אמרה נחרדת קצוות שיער קצרה ואדמונית נפלה על פנייה הבהירות כמו חרס .
״איך הם מתו?״ שאלתי אותה , סוף סוף מפשירה מהקיפאון שהקפיא כול חלקיק בגופי .
היא הביטה לעברי , עייני החתול שלה הביטו היישר לתוך עייני גורמות לי להיות מבולבלת יותר ממה שאני כבר , ״הסופה, היא הרסה את כול הצד הדרומי של האי״ היא אמרה מבעד לקולה נשמע כאב מהול בצער רב .
״אז איך את ניצלת? את ואחיך הגדול?״ שאלתי אותה בתימהון , איך לעזאזל היא הצליחה לשרוד סופה כול כך חזקה כמו שהיא אומרת כאשר כול השאר פשוט מתו ונמחקו כליל .
״לא היינו עם שאר הקבוצה , אני ואחי הלכנו לאיבוד בג׳ונגל ופנינו בטעות צפונה כשהשאר הלכו דרומה היישר ללב הסערה״ אמרה ג׳ולייט ורק עכשיו צלצל לי העניין , ״איפה אח שלך?״ שאלתי אותה כמו במחשבותיי.
״כשהבנו שהסופה חלפה , ראינו משהו בשמים נופל , מתרסק כאן על האי , אני חושבת שזה היה המטוס שלכם״ אמרה לנו , כול אחד ואחד מאיתנו התבלבל , היא ענתה תשובה לשאלה אחרת ולא לשאלה ששאלתי אותה .
״איפה אחיך?״ שאל לוק מאחורי קרוב יותר אלי משחשבתי.
״התפצלנו , לא זכרנו באיזה כיוון המושבה כי רוב החיים שלנו לא יצאנו מהאזור תמיד היינו פה , אז הוא המשיך בג׳ונגל מערבה ואני המשכתי צפונה , עד לפה״ אמרה לנו מביטה על כול אחד ואחד מאיתנו , וכולנו הבטנו על פנייה .
״ ׳רוב החיים שלכם׳?״ שאלתי אותה מבולבלת טיפה מצטטת את דבריה מלפני רגע .
״כן , מאז שאני זוכרת את עצמי אני הייתי על האי הזה , נולדתי כאן , ההורים שלנו באו מהעולם שבחוץ לכאן , משלחת חקירה ופשוט החליטו ליישב את האי ולגור פה״ אמרה ג׳ולייט עיני החתול שלה סורקות את הכול ולבסוף נעצרות על פניי מחכות לשאלה הבאה .
״ראינו סרטוני ווידיאו במחשב נייד כאן ואמרו משהו על הסופות שהם מתרחשות כול 100 שנה?״ ריאון פנתה עכשיו לג׳ולייט , היא נתקה את מבטה מפניי ועברה לפנייה של ריאון .
״כמה מדענים מהמשלחת שלנו חקרה את תולדות האי , הם גילו שבכול 100 שנה לוחות טקטוניים מתחת לפני השטח באוקיינוס בליבת כדור הארץ זזים כתוצאה מהתפרצות של הר געש מתחת למים ויוצרים סופות טורנדו , צונמאים , ששוטפים והורסים את כול מה שבדרכם עד שהם עוברים את האי וגוועים בחזרה לתוך האוקיינוס״ ענתה על שאלה של ריאון שהשאירה אותנו מבולבלים כול כך מכול התשובות האלה .
׳איך לעזאזל זה הגיוני ?׳ המחשבה עברה במוחי כמה וכמה פעמים עד שדבריו של ניק קטעו את חוט המחשבה שלי .
״ג׳ולייט , כולם מתים?״ שאל כדי לוודאות לגמרי שכול מי שהיה כאן על האי אכן מת.
היא הנהנה לאט בראשה ,״ רק אני ואחי נשארנו למיטב ידעתי , כול השאר המשיכו אל לב הסערה ונספו ביחד איתה״ אמרה לניק , נימה של כאב נשמע ברור בקולה , מתו כול האנשים שהיא מכירה , היא ואחיה התפצלו ועכשיו היא לבדה עם חבורה של אנשים זרים שהיא לא מכירה .
״אני חושב שכדאי שנחזור אל החוף ונעביר את המחנה לכאן , צריך קצת שיפוץ אבל עדיף מהמחסות המאולתרים על החוף״ אמר ראיין אל לוק וכולנו סובבנו את מבטינו אליו.
״רגע , רגע ,רגע״ ריאון עצרה את הדו-שיח השקט של ראיין ולוק .
״אני לא חושבת שזה רעיון כול כך טוב לעזוב את החוף״ אמרה נחרדת , כמעט נחנקת מהרוק של עצמה .
״למה לא?״ שאלה רונה מהוססת , כבר הבינה לבד למה התכוונה ריאון , כולם הבינו לבד .
אם החילוץ יגיע בסופו של דבר , הם לא ימצאו אף אחד על החוף ויחזרו על עקבותיהם ואנחנו נשאר תקועים בלב האי.
״כי ככה , אנחנו חייבים להישאר על החוף!״ אמרה באנחה שקטה ומלאת חרדה .
״אני חושבת שזה רעיון טוב , אבל נצטרך לחזור לחוף לראות מה עם השאר , אי אפשר להכריח את מי שלא רוצה לבוא״ אמר ניק מהנהן בראשו .
״כמה אתם?״ שמעתי את קול הפעמונים של ג׳ולייט קוטע את הדיבורים בנינו, ״אנחנו בסך הכול 11 כולל השאר שעל האי״ רונה ענתה לג׳ולייט .
מרגע לרגע ניראה שהיא מרגישה יותר ויותר בנוח במחציתנו , הפחד לאט לאט נעלם ממנה והיא התחילה להרגיש בנוחות .
״אני חושבת שזה רעיון מעולה , יש פה הכול , בתים , מיטות, חדרים , אוכל , מקררים , מכונות כביסה , מקלחות , סוף סוף להתקלח כמו שצריך״ אמרתי , יודעת בוודאות שהמושבה הזאת זה הדבר הכי טוב והיחיד שקרה לנו מאז שהתרסקנו על האי .
״יש לנו מחסן קטן מאחורי אחד הבתים הצדדים ביותר , הוא מלא בהמון קופסאות שימורים , וכול מיני דברים שהביאו מהעולם בחוץ כדי שיהיה לנו תנאי מחייה טובים״ אמרה ג׳ולייט שוב קולה הרך קוטע את הדיבורים שלנו .
זה רק חיזק את הדעה שלי לגבי להעביר את המחנה לפה .
״כדאי שניצא בחזרה לכיוון החוף , יקח לנו כמה ימים להגיע לשם״ אמר לוק נאנח וקם מהספה שעליה ישב לצד ניק.
״אולי כדאי שרק חלק ילכו וחלק ישארו, יתחילו לסדר את הכול , לנקות לארגן שנוכל לעבור לגור פה״ אמרה רונה במשיכת כתפיים , צמד המילים האלה היו מוזרים באוזניים שלי , ׳לגור-פה׳ .
״רונה צודקת״ מלמלתי אל כולם , לוק הביט בפניי במבט רך לפני שהתחיל לדבר שוב .
״מי רוצה להישאר?״ שאל אותנו לוק והביט על כולם , ״אני יישאר אני במילא לא במצב טוב לחזור בחזרה אל החוף״ אמר ניק , פציעותיו עדיין לא החלימו לגמריי והוא במצב קשה מידי בשביל ללכת מרחקים ארוכים כול כך .
״אני יישאר איתו״ אמרה רונה בלי לחשוב פעמיים , ״אני מניח שאשאר גם״ קולו של ראיין בקע מירכתי הסלון , הוא נשען על הקיר המכוסה טפט בצבע חרדל בהיר עם דוגמאות .
״אז אני , מריה , וריאון , נחזור חזרה אל החוף , יש שאלות?״ אמר לוק מביט על כולם .
״אמ כן , רק אחת״ קול הפעמונים של ג׳ולייט שוב קטע את הדיבורים שלנו , ״מה איתי?״ היא שאלה בקול מהוסס מביטה בלוק ומחכה לתשובה ממנו .
״את יכולה להישאר פה״ אמר במשיכת כתפיים ורק עכשיו הבנתי שהיא לא מכירה אותנו , היא לא יודעת את השמות שלנו .
״אני מריה דרך אגב״ אמרתי לה עם חצי חיוך , ״לוק״ אמר לוק מציג את עצמו ועובר להציג את האחרים , ״זה ניק״ אמר מצביע על ניק שישב לצידו על הספה הבהירה בצבע קרם התואם לכורסה שעליה ג׳ולייט ישבה , ״רונה , וריאון״ אמר מצביע על כול אחת בתורה כשאמר את שמה .
היא הנהנה קלות , ״תשארי פה איתם , תעזרי להם אם את רוצה, ואנחנו נחזור בעוד כמה ימים עם שאר האנשים״ אמר לוק , את תחילת המשפט מכוון אל ג׳ולייט ואת שאר המשפט מכוון לכיוון הכללי של כולם .
״נצא לדרך?״ שאלה ריאון עם חיוך קטן מזויף , הרעיון לעבור לגור פה לא מצא חן בעיניה כלל , אבל כנראה שהיא קיבלה אותו בכול זאת בסופו של דבר .
״כן״ נאנחתי מרימה את מבטי שננעץ ברצפה בחזרה אל החדר מביטה על כולם.
לוק תלה את אחד מהתיקים הגדולים על גבו והתחיל להתקדם אל עבר הדלת הראשית של הבית .
״תשמרו על עצמכם״ קרא ראיין מאחורינו כשיצאנו מהבית הבנוי מעץ אל מרפסת הכניסה . כולם יצאו אחרינו אל המרפסת מבטיהם עוקבים אחרינו , כשאני ,לוק, וריאון , פוסעים וחוצים את הגן השעשועים הקטן בדרכנו אל קו הג׳ונגל הירוק והסבוך , בדרכנו חזרה אל החוף .