אבודה לנצח פרק 28

" הם עדיין לא כפותים? תעשה זאת מיד, ותכניס אותם לכאן!, אתה נשאר כאן ושלא תעז לזוז מכאן אפילו לרגע אחד שמעת אותי? מילה אחת שלהם ואתה קורא לי"
– "ומה אתו?"
–" אחחח לנסיכנו המכובד אני אדאג באופן אישי. הוא בא איתי!"

-מספר שעות מוקדם יותר-

אדי נכנס לחדר ואמר: "באו לאכול ילדים"
–"אמא את באה אתנו? " שאלה אליה.
הנהנתי בראשי.
ישבנו ארבעתנו ואכלנו, הקטנים דיברו ביניהם ואני חיבקתי וליטפתי אותם. אדי השתתף בשיחה מידי פעם וניסה לשוחח גם איתי, אבל לא עניתי לו. כבר היה מאוחר כשהקטנים שלי סיימו לאכול עלינו ביחד לחדר, עזרתי להם להחליף בגדים ושכבנו לישון.
-" אמא את נשארת אתנו כאן? נכון את תשני אתנו בחדר?"
-"בטח מתוקים שלי מה שתרצו"
–"אמא אני רוצה סיפור"
–"מה ככה מבקשים?"
-"נו אמא בבקשה"
–"טוב חיים שלי"
–" פעם הייתה ילדה קטנה שקראו לה כיפה אדומה, אמא שלה הביאה לה סלסלה של פירות ומתוקים כדי שתביא לסבתא שלה. היא יצאה לדרך ואז היא פגשה…"
שניהם נרדמו, קמתי בזהירות וכיסיתי אותם. קטנים יפים שלי, איזה אושר להיות קרובה אליהם.

הסתובבתי בחדר, אחחח כמה שונה המקום הזה מהחדר הקטן והמוזנח שהייתי בו בשבועיים האחרונים. הכול באשמתו, אדי הזה אני שונאת אותו כל כך , איך החיים שלי היו שונים אם הגורל לא היה מפגיש ביננו. הייתי מקמה משפחה ומגדלת את ילדיי בארץ שלי חיה חיים שקטים עם בני המשפחה שלי, בלי צער, בלי כאבים בלי דאגות.
הוצאתי מהארון כותונת שינה, מגבת ונכנסתי לחדר הרחצה. קצת יותר משעה התפנקתי שם בג'קוזי, בועות סבון , מקלחת חמה, קרמים, בדיוק מה שהייתי צריכה.

נשכבתי ליד הקטנים במיטה, כיסיתי אותם, דקה לאחר מכן אדי נכנס, העמדתי פני ישנה.
-"את לא ישנה, יש לנו מצלמות כאן ראיתי אותך, רק עכשיו נכנסת למיטה, אז מה? את לא מדברת איתי? אחרי הכול את עדיין כועסת עלי?"
יופי, אז כל המקום מרושת במצלמות, גם כאן הוא עוקב אחרי, שילך לחפש את החברים שלו, יחס ממני הוא לא יקבל. למרות שלא הגבתי הוא המשיך, " תקשיבי חשבתי על זה הרבה בתקופה האחרונה, חיים אחרים לא יהיו לנו, לא לי ובטח שלא לך, את חייבת להבין עצם זה שיש לי ילדים ואני אינני נשוי זו בושה גדולה למשפחה ולייחוס שלי. מה גם שהקשר ביננו מעולם לא נחשב קשר, את לא ממשפחת המלוכה או ממשפחה מיוחסת כל שהיא…"

התיישבתי, הבטתי אליו המומה, מה הוא מנסה להגיד לי? כאילו אלו החיים שרציתי לעצמי. כאילו שאני כופה עליו את עצמי ואת הילדים, הרי מהרגע שאני כאן אני מנסה לברוח מפה ולהחזיר לי ולילדים את החיים שהיו לנו אז מה הוא חש מעצמו?!
–" אבל אני אוהב אותך ומטורף על הילדים שלנו ברמות שאני לא יכול להסביר, אני לא רואה את החיים שלי בלעדיכם, לא מעניינת אותי דעת התושבים ואפילו לא דעתו של אבי, אני רוצה שנחיה ביחד כמו משפחה אחת גדולה, התקופה האחרונה הייתה קשה לכולנו, אבל אני חושב שאנחנו חייבים את זה אם לא לנו לפחות לקטנים שלנו, יקירה יפה שלי, את לא מבינה כשוויתרת על עצמך ככה, חשבתי שאני משתגע, כאב לי הגוף, נשבע לך הרגשתי שאיבדתי חלק מעצמי, אני אשם . אני ידע. אני לעולם לא יסלח לעצמי על מה שעשיתי לך אבל אנחנו חייבים לעשות זאת , חייבים לפתוח דף חדש, אז חשבתי זאת אומרת אני מאד רוצה, אם תסכימי, אני רוצה להתחתן אתך, את לא חייבת לדבר ובטח תרצי לחשוב על זה קצת. אבל אורלי, יקירתי התנשאי לי?"

לא הבנתי על מה הוא מדבר? הוא רוצה שאתחתן אתו? אחרי הכול? אחרי כל מה שהוא עשה לי? נכון עברנו הרבה ביחד, הייתה תקופה שהיינו יושבים לילות שלמים בחצר הארמון מדברים אחד עם השני על הכול. באמת היה לנו טוב ביחד. פעם כשהיינו שנינו ביחד, הרגשתי כל כך בטוחה, הייתי נשענת עליו, עוצמת עיניים ומרגישה כל כך מאושרת.
חייכתי. גם הוא חייך.
"ושלא תחשבי, שזה משהו ספונטני" הוא הכניס את ידו לכיס והוציא טבעת. "נו אז מה את אומרת?"

מישהו מחא כפיים הדלת נפתחה, שלושה בחורים רעולי פנים נכנסו לחדר. –" ואוואו מרגש ממש ממש מרגש, אז מה מתחתנים? מצטער להרוס לכם את החגיגה הרומנטית, קדימה אתם באים איתי"
–" מה אתה חושב לעצמך" אדי המשיך בצעקה : " אתה יודע מי אני?! שומרים, שומרים"
-"השומרים שלך כבר עברו ממזמן לעולם שכולו טוב, אז אני מציע לך לשתוק ולשתף פעולה, הוד מלכותך, במיוחד כשמעורבים פה אישה יפה וילדים קטנים בסיפור"