אבודה לנצח פרק 26

-"אתה יכול להשאיר אותנו לבד רגע" הקצין הלך.
–"מה אני עושה אתך?"
–"אדי, באמת שאין לי כוח לזה עכשיו, אני כולי מלוכלכת וכואב לי הראש נורא" רציתי לדחות את השיחה הזאת כמה שיותר מה גם שבאמת הרגשתי נורא.
הוא לא הגיב פשוט ישב לידי ושתק. אחרי כמה דקות שישבנו ככה. הקצין חזר ואתו חייל נוסף שהביא כיסא גלגלים. הוא הוביל אותי לחדר שבו התעוררתי מוקדם יותר, על המיטה היו בגדים חדשים.
– " את צריכה להחליף בגדים, תסתדרי?"
–"כן" .
הוא יצא ,החלפתי בגדים, חיברו לי אינפוזיה ושכבתי על המיטה מותשת.

טריקת דלת, התעוררתי בבהלה.
–"הערתי אותך?" זה היה הקצין " אני מתנצל, פשוט ישנת המון זמן"
–" כמה זמן?"
– "בערך 20 שעות"
–" מה איך אני? אני לא מבינה , אני עדיין כאן? איפה הילדים שלי?"
–" הם בביתם, בארמון"
-" אני חייבת ללכת הבטחתי להם, הם מחכים לי"
–" את לא הולכת לשום מקום"
– " מה זאת אומרת? איפה אדי?
–" אם את מתכוונת לנסיך אדוארד אז הוא כבר הלך, בכל אופן שבי, אני יבקש שיביאו לך משהו לאכול"
–"אז עד מתי אני אשאר כלואה כאן?"
-" את לא כלואה כאן את מתארחת כאן לתקופה הקרובה עד שימצאו לך פתרון אחר, זו ההנחיה שקיבלנו. בכל אופן אני צריך ללכת" הוא פתח את הדלת.
-"רגע, אני רוצה להתקלח"
–" אין בעיה אני ידאג לכך שכבר יילוו אותך למקלחות"

אחרי שתי דקות נפתחה הדלת.
-"בואי"
רק עכשיו התחלתי להבין איפה אני נמצאת זה היה מתחם ענק שהכיל חצר גדולה, ולפחות 10 בניינים, יצאנו לחצר ואחרי דקה שתיים נכנסנו לאחד הבניינים.
-"חיילים!" הם נעצרו והסתובבו גם אני הסתובבתי
–" כן המפקד!"
–"מה היא עושה כאן?"
הם הסתכלו אחד על השני ואמרו: " קיבלנו הוראה ממך להביא אותה לכאן, למקלחות"
-" אבל כך לא אזוקה, עם עיניים גלויות? לא שמעתם את ההנחיות שהעברתי אתמול לכל החיילים?!, ההוראות שלי לא היו ברורות מספיק?! לא להוציא אותה מהחדר ללא אישור!, לא פחות משני חיילים כל פעם שמלווים אותה!, והכי חשוב בכל יציאה מהחדר, ובמיוחד מהמבנה לאזוק אותה ולכסות את עיניה! כמה פעמים אני עוד אצטרך לחזור על זה?!"
–"המפקד צודק, אנחנו מתנצלים, פשוט חשבנו ש…"
–" אל תחשבו יותר, תפעלו לפי ההוראות שקיבלתם האם זה מובן?!"
–"כן המפקד" הם אזקו אותי והובילו אותי למקלחות.
-" סגרנו את המקלחות בשבילך יש לך רבע שעה להתקלח להתלבש ולצאת, יש מגבות, כלי רחצה ובגדים על המתלה, כשיעברו 15 הדקות הללו אנחנו נכנסים, הספירה מתחילה עכשיו"
–"אני לא יספיק…"
כשהם יצאו שמעתי את אחד החיילים מגחך : " הלוואי, הלוואי שהיא לא תספיק"
התקלחתי והתלבשתי בזריזות. הם נכנסו אזקו אותי שוב כיסו לי את העיניים והובילו אותי לתא שלי.
כשהגענו חיכתה לי ארוחה על מגש. ממש שירות מלכותי חשבתי לעצמי. ספגטי, קופסת טונה, ירקות מרגרינה קצת גבינה ופחית קולה. הנחתי את המגש על הרצפה.

אני לא אשאר כאן, אני ימות ואני לא אשאר כאן. גם ככה אין לי חיים בלי הילדים שלי. אבל איך אני יעשה זאת? הדרך הכי קלה לעשות זאת היא לחתוך וורידים, רבע שעה ואני עוברת לעולם שכולו טוב, אבל איך לעזאזל אני ישיג סכין?
הדלת נפתחה, זה שוב היה הוא, הקצין –" את צריכה לאכול"
–"תודה, אני בסדר"
–" לא את לא מבינה, אני לא מציע לך לאכול אני דורש שתאכלי, אין לי זמן לעשות לך בייביסיטר, תאכלי עכשיו"
–" אני לא מסוגלת לאכול "
–"תקשיבי ותקשיבי לי טוב, אם את לא אוכלת ואני מתכוון ברגע זה אני מביא לפה שני חיילים ונאכיל אותך בכוח, את הולכת להיות כאן תקופה ארוכה אני בטוח שאת לא רוצה שככה התנהלו החיים שלך פה"
–" תן לי עוד שעה שעתיים אני לא רעבה, אני לא יכולה לאכול עכשיו בבקשה תעזוב אותי"
הוא יצא מהדלת וחזר עם עוד שני חיילים
–"תאכלי"
–" טוב טוב תירגע אני אוכלת", אכלתי את הירקות וקצת מהטונה, "אני לא מסוגלת יותר באמת שלא"
–" טוב , זה מספיק בינתיים, אני ישאיר כאן את המגש שיהיה לך מה לאכול אם תרצי".

הם יצאו. אוף הידיים שלי התלכלכו מהטונה. שטפתי אותם ואז נפל לי האסימון. משכתי את המכסה של קופסת הטונה הוא היה חד, אמנם אין לי סכין אבל זה מספיק קרוב.
התפללתי בשקט: " אני יודעת אלוקים שלי שמה שאני הולכת לעשות אסור על פי ההלכה, אני הולכת לפגוע בהרבה אנשים ובעיקר בילדי אני מתפללת שהם יסלחו לי אני מתפללת שתסלח לי אתה, אבל אני לא מסוגלת לא יכולה לסבול יותר, כל רגע שאני כאן כואב לי ברמות שאני לא יכולה להסביר, אני לא יכולה לחיות במקום הזה, אני מרגישה מושפלת, מלוכלכת וכל כך לבד, אבא תסלח לי אבל לא נותר בי עוד כוח, היו לי חיים טובים, לפעמיים יותר לפעמים פחות, וזכיתי להביא לעולם שני ילדים חכמים וטובים אני מתחננת אליך אבא יקר שלי שתשמור לי עליהם כשאני לא יהיה כאן שיצליחו ויגדלו להיות אנשים טובים, ואנא ממך אלוקי תן להם את היכולת להבין ולסלוח לי"

ישבתי על המיטה קירבתי את הסכין וחתכתי את הוורידים בשתי ידיי, חתכים גדולים ועמוקים זה היה קשה במיוחד ביד השנייה. הכאבים היו עצומים, הדם התחיל לנזול במהירות, זהו עוד רבע שעה ואני יעבור לעולם שכולו טוב. החדר התחיל להסתובב סביבי נשכבתי ועצמתי את עיניי.