אבודה לנצח פרק 25

ידעתי שזהו, נגמרו הרחמים אני הולכת לשלם על מה שעשיתי והרבה..
הם התקרבו אלי ואחד מהם שלף אזיקים. לחשתי לו בשקט : "בבקשה, לא ליד הילדים"
הוא חשב קצת ואמר: "תבטיחי לי שלא תעשי לנו צרות ותצטרפי אלינו בשקט"
–"טוב"
-" אתם שניכם קחו את הילדים"
ינון ואליה הביטו אליו מבוהלים,
-" רגע , תרגיעי אותם קודם"
–" התקרבתי אליהם : " ילדים יפים שלי אתם יודעים מה, שכחנו להגיד לאבא שלכם שלום אז הנה לכו איתם הם ייקחו אתכם לאבא"
–" אבל אמא, למה את לא באה אתנו? בואי ונלך ביחד לאבא"
–" לא מתוק שלי אני חייבת לסדר משהו לפני שנוכל לנסוע, לכו איתם ואני יבוא אח"כ "
– "אבל אמא אנחנו לא רוצים"
הקצין התחיל לכעוס –" טוב אין זמן לזה…"
–" די ילדים תקשיבו לי לכו איתם עכשיו ואם לא תתנהגו יפה אני יכעס שמעתם אותי?" הם הנהנו והתלוו לחיילים.

כשהם יצאו הקצין אזק אותי ואמר:" אני מוכרח להודות עשית עבודה טובה עם השיער שלך והכל, ממש קשה לזהות אותך אבל בכל זאת תורידי את הראש ואל תצרי קשר עין עם אף אחד חסר לי שאנשים יתחילו לזהות אותך, והסיפור הזה יצא לעיתונות, ברור?!"
–"כן"
–" ואני מזכיר לך שהבטחת לשתף פעולה, תתלווי אלינו בשקט בלי ליצור פרובוקציות מיותרות"
–"טוב"

יצאנו מהתא, שמעתי אנשים משוחחים ביניהם בשקט -" אז בגללה כל הבאלגן שעשו לנו פה…"
-"מעניין מה היא עשתה?"
-"מי יודע אולי זה קשור לילדים הקטנים?"
-"אולי היא חטפה אותם?"
-"לא משנה מה היא עשתה היא צריכה להתבייש "
-" אני לא מבין כל כך הרבה חיילים בשביל בחורה אחת? זה לא נראה לי נורמלי"
הם הסתכלו עלי במבט מלא בוז, ואני הרכנתי את הראש ורציתי לברוח משם.
הכניסו אותי לרכב צבאי, והתחלנו בנסיעה מהירה.

– "איפה הילדים שלי?" איש מהם לא ענה לי.
– "שאלתי אותך משהו" עכשיו פניתי לקצין שאזק אותי.
הוא אפילו לא הביט לעברי ואמר: "הם בסדר, אין לך מה לדאוג"
אחד החיילים האחרים לחש :" שתתחיל לדאוג לעצמה "
הקצין השתיק אותו אבל כל שאר החיילים צחקו. במשך הנסיעה הם עוד דברו ביניהם על מה שצפוי לי, ואפילו הימרו על העונש שאקבל.
הגענו למבנה צבאי סגור, ממש קרוב לגבול. חשבתי לעצמי: למה הביאו אותי לכאן? אז הם לא מתכוונים להחזיר אותי לארמון? שוב ירחיקו אותי מהילדים? אם זה יקרה אני ישתגע אני לא יכולה להתרחק מהם שוב, פשוט לא יכולה. אם הם רוצים לתת לי עונש הם הצליחו ואם אני… הרחתי ריח חזק וחריף הריח התגבר מרגע לרגע ואז הצמידו לי סמרטוט, ספוג כולו בריח הגועלי הזה, לפה. הרגשתי מסוחררת ונפלתי מעולפת.

התעוררתי, עברו כמה שניות עד שהבנתי איפה אני , המקום היה חשוך, הייתי צמאה והרגשתי בחילה נוראית. מה יקרה לי עכשיו? קמתי והתחלתי להסתובב בחדר הוא היה קטן, מיטה שירותים כיור וחלון גבוה. אני בתא מאסר? כמה זמן אני יהיה כאן? הראש שלי היה מלא המחשבות, היה לי ברור שמכאן אני כבר לא אוכל לברוח. אני כלואה כאן רחוק מהילדים שלי, אוי הילדים היפים שלי אני לא יכולה להתמודד עם זה, בטח יש להם מיליון שאלות ואולי הם חושבים שעזבתי, שנטשתי אותם. ניקיתי את הדמעות שזלגו לי, לא אני לא ייתן ואני לא יוותר אף אחד לא יוכל להפריד ביננו שוב. שינסו כמה שירצו אני יחזור אליהם לילדים שלי. שכבתי על המיטה, אבל מה אם, אם יאלצו אותי להישאר כאן, אני חייבת למצוא מוצא חייבת לצאת מכאן. ואני חייבת לקחת את הילדים שלי איתי. אבל איך ?

הדלת נפתחה ע"י אחד החיילים שהיו איתי ברכב, "בואי!"
התקשיתי לקום, עדיין הרגשתי רע והראש כאב לי. "אוף זה לוקח לך המון זמן! " הוא תפס בזרועי ומשך אותי, נגררתי אחריו.
-"די מספיק כואב לי"
-"שקט! תיכף נגיע "
הוא המשיך לאחוז לי בי בחוזקה וגרר אותי אתו, עלינו קומה ועוד אחת. הרגשתי שאני עומדת להקיא.
– "תקשיב, אני לא יכולה אני כמעט…"
הוא הסתכל אלי, עצבני, ואז סטר לי בעצמה וצעק–" אוף תשתקי כבר!" מעוצמת המכה נפלתי.

הלחי בערה לי, אחת הדלתות בקומה נפתחה ושני אנשים יצאו ממנה החוצה אחד מהם היה הקצין שאזק אותי והשני חבש לראשו כובע כך שלא הצלחתי לזהות אותו.
החייל הרים אותי אבל אני כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי והקאתי, הוא התלכלך כולו.
– " עכשיו זה הסוף עברת את הגבול כלבה מגעילה"
הבחור השני התקרב אליו –"חייל, כדאי שתירגע ומהר"
–"מי אתה חושב שאתה תראה מה היא עשתה לי המטורפת הזאת?!" , החייל הפנה את מבטו לקצין ואמר לו: " אתה לא מתכוון להתערב?"
הקצין ענה לו: " יש לך 5 דקות לנקות את עצמך ולחזור להתנצל בפניה"
החייל הסתכל אליו המום אבל עשה כמצוותו.
לא הבנתי מה גרם לשינוי הזה, עדיין הייתי כפופה ומסוחררת. ניסיתי לעמוד, הוא התקרב ותמך בי. רק הקאתי, הרגשתי מסריחה ומלוכלכת ואמרתי לו: "זה בסדר אני יסתדר"
–" לא יקירה, בואי אני יעזור נשטוף לך את הפנים, תראי לי מה הוא עשה לך"
–" אדי?! , מה אתה עושה פה? איפה הילדים, רגע אני עומדת עוד פעם… " הקאתי שוב, הפעם הספקתי להזיז את הראש לכיוון השני כך שאף אחד חוץ ממני לא התלכלך.
כשסיימתי למרות שאדי תמך בי לא הצלחתי לעמוד, ישבתי על הרצפה באפיסת כוחות ונשענתי עם הגב לקיר.
-" תראה מה הוא עשה לפנים שלה, הבן אלף הזה, אני יהרוג אותו, אני נשבע לך שאני יהרוג אותו!"
–"אתה צודק, הוד מעלתך, אני מבטיח לך שהוא יוענש במלוא חומרת הדין"