אבודה לנצח פרק 24

הייתי לבד, לא אכלתי ,לא דיברתי. רציתי את הילדים שלי, לגעת בהם להרגיש אותם. יומיים לאחר מכן החלטתי להשתנות התחננתי לאדי שידבר איתי אך הוא לא היה מוכן, שלחתי לא הודעות הבטחתי שלא אקח את הילדים אבל כלום לא עזר אדי לא דיבר איתי ואני לא ראיתי את הילדים.
הנחמה היחידה שלי הייתה קטרינה היא היחידה שדיברה איתי, שהקשיבה לי, שהבינה אותי. היא אמרה לי כל הזמן שלמרות שהיא מעריכה אותי ומבינה אותי, היא לא יכולה לסייע לי אדי לא מוכן אפילו לשמוע עלי. היא סיפרה לי ששלחו את הילדים למרכז רפואי – שיקומי ושמצבם טוב יותר שהם שואלים עלי ומתחילים לחזור לעצמם.

עבר כבר חודש, חודש שלא ראיתי את הילדים שלי. במשך היום הייתי מעסיקה את עצמי מסתובבת ברחבי העיר ומנסה איכשהוא להעביר את הזמן.
ואז התחלתי שוב ליפול לדיכאון, יום יום התחננתי לקטרינה שתגלה לי היכן הילדים רק כדי שאדע שהם בסדר, זה לא היה קל אבל בסוף היא הסכימה.
המקום לא היה רחוק נסיעה של שעה ברכב. כל יום הייתי מטיילת בעיר ומושכת סכומים קטנים מחשבון הבנק שלי, סכומים שלא יעוררו חשד.
בדרך לא דרך ולאחר ששילמתי הרבה מאד, הצלחתי להשיג דרכונים חדשים לי ולילדים עם שמות בדויים, חיכיתי לזמן המתאים, שמעתי שאדי צפוי לטוס לחו"ל יום לאחר הטיסה שלו יצאתי, קפצתי למספרה מקומית הסתפרתי וצבעתי את השיער שלי, קניתי עדשות דמה כחולות ושמתי אותם על העיניים לאחר מכן תפסתי מונית ונסעתי לכיוון המרכז הרפואי, החלפתי עוד שתי מוניות עד שהגעתי למרכז. חישבתי את הזמן ידעתי שיש לי עוד כמה שעות עד שיחפשו אותי. נכנסתי למרכז, דבר ראשון חיפשתי את חדר השירות חפרתי בכביסה המלוכלכת ומצאתי חלוק של אחיות לבשתי אותו, השארתי את התיק בפינה נסתרת והתחלתי בחיפושים.

המרכז היה גדול 4 קומות, כשבכול קומה יש חדרים רבים, סרקתי את הקומה הראשונה, הם לא היו שם, גם לא בקומה השנייה והשלישית. בקומה האחרונה היו שני מאבטחים ששוחחו בניהם, עברתי אותם ונכנסתי לחדר במהירות הם היו שם הילדים שלי אחרי כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותם, הם נראו הרבה יותר טוב הולכים, מדברים. יצאתי במהירות חיכיתי שיצאו הרופאים מהחדר ונכנסתי שוב.

התקרבתי ואמרתי להם : " ילדים שלי התגעגעתי אלכם כל כך" .
הם הסתכלו עלי רגע ואז רצו אלי וחיבקו אותי. " אמא למה לא באת? לא רצית אותנו? חיכינו לך" אמר ינון. ואליה אמרה: " אמא חשבנו ששכחת אותנו"
– "אוי יפים שלי נסיכים יקירים שלי לא חשוב מה שהיה היה עכשיו אני כאן, אני לא שוכחת אתכם ולא אשכח אתכם לעולם איך אני יכולה לשכוח את החיים שלי?, מתוקים בואו נצא קצת אני יקנה לכם פיצה וגלידה"

הם התארגנו בזריזות ויצאנו, לפני שיצאנו מהמעלית שאלו אותי המאבטחים: " לאן? "
"אני יטייל עם הילדים בחצר, הרופא אמר שזה יהיה להם טוב."
לא חיכיתי לתשובה המעלית הגיעה, וירדנו נכנסנו ישירות לחדר שירות, החלפנו שלושתנו בגדים שהכנתי בתיק, חבשתי לילדים כובעים ושמתי משקפי שמש ומיהרנו לכיוון היציאה. עכשיו היינו כמו עוד משפחה רגילה שהגיעה לביקור במרכז, כשיצאנו תפסתי מונית ונסענו לתחנת הרכבת הקרובה. הגענו, קניתי לילדים פיצה וגלידה כמו שהבטחתי ועלינו על אחת הרכבות, החלפתי מספר רכבות. ולאחר מספר תחנות עליתי לרכבת שחוצה את הגבול והתפללתי לטוב.

התחיל להחשיך הילדים נרדמו , הבטתי מהחלון סופרת את מספר התחנות עד שנגיע לגבול.
הרכבת עצרה קבוצה גדולה של חיילים עלתה לרכבת והתחילה לבצע סריקה של התאים.
כיסיתי את הילדים בשמיכה והסתרתי אותם.
אחד החיילים נכנס הוא הביט עלי במבט חטוף ויצא, נשמתי לרווחה. רבע שעה חלפה לה הרכבת המשיכה בנסיעה, ולפתע עצרה בפתאומיות, הילדים התעוררו.

החיילים ביצעו סריקה נוספת, הם הפכו כל תא ותא ברכבת, בגדים וציוד הושלכו ופוזרו על רצפת הרכבת שמעתי אנשים רבים, צועקים ומקללים אותם. ואז הם הגיעו לתא שלנו הלב התהפך לי, הגוף רעד, הם פתחו את דלת התא ואני ידעתי שזהו, נגמרו הרחמים אני הולכת לשלם על מה שעשיתי והרבה…