אבודה לנצח פרק 17

התקשיתי לנשום, הגיע רופא הוא בדק אותי ואמר שתהליך הלידה מתחיל, אמרתי לו שלא זה לא יתכן שעדיין מוקדם, שחייבים לתת לי משהו שיעצור את הצירים, את הדימום, והוא ענה: " לא אין זמן, העוברים עלולים להיכנס למצוקה נשימתית חייבים ליילד אותך, וזה חייב להיות עכשיו".
נכנסתי לפאניקה –" תתקשרו לאמא שלי לאחותי, מישהו, אני לא מסוגלת לעשות את זה לבד אייי! אוף מה אני עושה, איך אני יצליח לבד? אמא! אוף! " ממש לא יכולתי לנשום, חיברו לי מכשיר אינהלציה. זה עזר אבל עדיין כאב לי נורא. אדי עמד שם, בצד. קראתי לו, החזקתי לו את היד, חזק.

הלידה ערכה משהו כמו חצי שעה, אבל כל שנייה נראתה כמו נצח. הכאב היה חזק צורב. בכי ראשון, הבן נולד ראשון, חמש דקות אחריו נולדה הבת שניהם בריאים, בוכים, מביטים אלי- אלינו. תינוקות, יפים, קטנים ומתוקים שלי. אאאחח איזה אושר, אני אמא!.
אמי נכנסה לחדר, היא ראתה את הנכדים וחייכה "ברוך השם שהכול עבר בשלום, לא הייתה לכם סבלנות? נסיכים קטנים של סבתא!" אחחחח היא לא ידעה כמה היא צודקת. חיפשתי את אדי, לא ראיתי אותו, כנראה הוא חמק החוצה לפני שאמי נכנסה.
–" אני מצטערת שנאלצת לעבור את זה לבד, את שומעת אורלי? אורלי?"
–" הה אמא אמרת משהו?"
–" את לא מרוכזת מאמי, טוב תנוחי מה אני עכשיו מבלבלת לך את המוח? תנוחי אמא".
אחות נכנסה ולקחה את התינוקות, אמי יצאה וכבר שמעתי אותה מבשרת לכל המשפחה והחברים על הלידה. הייתי מותשת נרדמתי.

התעוררתי, קראו לי לגשת לתינוקייה כשחזרתי הגיעו קרובי משפחה וחברים ושוב פעם הייתי צריכה לגשת לתינוקייה וכך חלפו שלושת הימים בבית החולים, הבן ואני השתחררנו אבל השאירו את הקטנה לעוד יומיים להשגחה. בזמן הזה הייתי צריכה לרוץ לארגן את הדירה ותוך חמישה ימים גם את הברית וההזמנות הייתי עסוקה כל כך שעות השינה שגם ככה הצטמצמו, התכווצו עוד יותר במיוחד שהבת השתחררה, הכול סבב סביבם. למזלי אמי אחותי ובני משפחה נוספים היו לצדי כך שהרמנו את האירוע במהירות .

הגיע היום הגדול ולפתע נזכרתי, אדי אני צריכה לעדכן אותו גם, החלטה שלו אם לבוא, אבל אני חייבת להזמין אותו, הנחתי שהוא ירצה להשתתף במיוחד אם הוא עדיין בארץ. התקשרתי למספר שהיה לי הוא לא היה זמין השארתי לו הודעה ושכחתי מזה, אני את שלי עשיתי. השעות חלפו להן במהירות, יצאנו לכיוון האולם, התמלאתי ברגשות מעורבים מצד אחד הרגשתי שמחה ממש כמו כלה, אבל מצד שני כל כך דאגתי והתפללתי שהכול יעבור בשלום, שהילדים שלי יגדלו, יהיו בריאים ושמחים ושיהיה להם טוב.
הגענו, ממש אחרינו התחילו להגיע אורחים, המוהל. אחרי הברית נכנסתי לחדר לטפל בתינוק, הנקתי אותו, התינוקת ישנה לצדי, סוף סוף מצאתי שתי דקות לנוח.

מישהו נכנס, הרמתי את הראש אדי עמד שם, מחייך.
–" אתה יודע עוד לא הספקתי להודות לך על זה שהיית שם בלידה, אני לא יודעת אם היית יכולה לעמוד בזה לבד"
הוא חייך –" אני לעולם לא ישכח את זה, נראה לי שנשארה לי צלקת על היד מהאחיזה שלך יש סיכוי שאפילו נקעתי אותה"
צחקתי: "מי היה מאמין?"
–" איך החלטת לקרא להם?"
–" לגדול קראתי יינון ולקטנה אליה אלו שמות מהתנ"ך ".
–" זה מצלצל יפה, שמות יפים"
שתקנו.
–" טוב חשבתי על זה, אתה מוזמן בכיף מתי שתרצה לבוא לבקר אותם, בכל זאת הם גם שלך, אבל אסור שאף אחד ידע שיש להם איזשהו קשר אליך זה נשאר ביננו"
–" טוב יקירה, נראה לי שזה הדבר הנכון ביותר, רק דבר אחד אני רוצה להציב מאבטח שישמור עלכם, לדאוג ששום דבר לא יקרה…"
–" אני לא מבינה סיפרת על זה למישהו?"
–" לא ממש לא"
– "אז איך הסברת את הנסיעה שלך לארץ?"
–" הם לא יודעים שאני כאן כולם חושבים שאני בקאריביים"
-" חחחחח, טוב, אני לא סיפרתי לאף אחד, אם נשאיר את זה ביננו אף אחד לא יפגע"
–" טוב, אני מניח שאת צודקת נשאיר את זה כך".
–" אני שמחה שאנחנו מסכימים, הוד מלכותך"
הוא חייך שוב –" הההה, זה לא מצחיק אל תתחילי אם זה".

אליה התעוררה, קמתי אליה ואדי שאל: "אני יכול להחזיק אותה?"
–" כן, בטח"
הוא הרים אותה ואז נשמעו דפיקות בדלת, "את צריכה עזרה?"
"לא זה בסדר אני כבר יוצאת, תנו לי עוד כמה דקות"
אדי התיישב, הנחתי גם את יינון עליו, ביקשתי את הנייד שלו. צילמתי את שלושתם ביחד. למזכרת.
– "אנחנו נסתדר נכון?" שאלתי אותו.
הוא הנהן. מצחיק כמה תמימים היינו.