אבודה לנצח פרק 14

אחרי שסיפרתי או יותר נכון צרחתי את מה כל מה שעבר עלי בשנים האחרונות, ברחתי משם, נזכרתי בתקופה הזו שכל כך רציתי לשכוח, והתמלאתי בגעגועים. הגעתי לחדר, התקלחתי בזריזות, המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש הייתה שאני חייבת לצאת מכאן, נגמר לי, אין לי כבר יכולת להישאר פה. אני יסתדר, אני ימצא פתרון, אפילו יישן ברחוב. ארזתי את בגדי בזריזות. הגעתי לחצר והתגנבתי לי החוצה. בהתחלה רק הלכתי מהר אבל אחר כך התחלתי ממש לרוץ, בלי כיוון בלי מטרה. רק רציתי להתרחק מהמקום הזה שהיה סוג של בית בשבילי בתקופה האחרונה. חשבתי להעלם ליומיים שלושה ואחר כך הייתי בטוחה שאני ימצא דרך להתקשר למלואי.

עברו יומיים, התאכסנתי באכסניה צדדית, עד שחשבתי שעבר מספיק זמן והחלטתי להתקשר למלואי. ברגע שהוא הבין שזאת אני הוא אמר: " תקשיבי את פשוט לא נורמלית, נשאר לך רק חודש, חודש אחד אחרון, לא יכולת פשוט לשבת בשקט?, מחר בבוקר נארגן מישהו שיאסוף אותך, תישארי אצלנו בינתיים". אחרי שעה כבר התארגנתי. הייתי מוכנה ליציאה בשעות הבוקר, אכלתי משהו. ועכשיו נשאר לי רק דבר אחד- אני צריכה להיפרד מרונאלד. נסעתי לבית הקברות, תצפתי עליו מספר דקות לוודא שאין שם איש, ישבתי שם, התפללתי עליו ובכיתי. ביקשתי סליחה, על כך שלא הצלחתי להגן עליו כמו שהבטחתי לו, ועל כך שלא אוכל לבקר אותו שוב. קמתי, התקדמתי לכיוון היציאה וראיתי שלושה בחורים מתקדמים. החלטתי לצאת מהיציאה השנייה, כששיניתי כיוון, וראיתי אותם מתקרבים לכיווני, התחלתי לרוץ. הם מיהרו אחרי . בסוף הם השיגו אותי. אחד מהם דיבר בקשר ואמר: "אנחנו מביאים אותה עכשיו, אתה רוצה ש…, אין בעיה נעשה את זה". הם הכניסו אותי לרכב הושיבו אותי בינם בספסל האחורי. לא האמנתי שזה קורה כבר הרחתי את החופש ועכשיו אני שוב כאן. אני רוצה הביתה, אני לא ייתן לאף אחד לעצור אותי או להפריע לי. התחלתי לצעוק," אני רוצה הביתה ! אני לא מוותרת, תנו לי לצאת, אני לא שייכת לכאן" פתאום קלטתי שאני בכלל מדברת עברית אז הם לא הבינו מילה ממה שאמרתי. הגענו לארמון הרכב נעצר.

נכנסו לאחד החדרים, אדי היה שם. הוא ביקש מכולם לצאת ונשארנו שנינו. "מה אני עושה אתך תגידי, האמת לא חשבתי שזה ייקח לך כל כך הרבה זמן" .
– "מה? ".
– "עד שתגיעי לרונאלד".
–" אז עכשיו אני אסירה כאן? חשבתי שאכפת לך ממני, לא יכולת לתת לי להיפרד וללכת, אני לא שייכת למקום הזה ובטח שלא לך, סורי לא יצא לי להיפרד, אבל ידעתי שלא תיתן לי ללכת, מחכים לי אני מחר צריכה…" שתקתי. לא הייתי צריכה לומר לו, זה מה שחסר לי שהוא יבלום את כרטיס היציאה האחרון שנותר לי ועכשיו הוא מודע לזה.
הוא התעלם מכל מה שאמרתי לו וענה: " את לא נוסעת לשום מקום מחר, אנחנו מארגנים ערב התרמה לזכרו של רונאלד, בדיוק בעוד שבועיים מהיום, וקטרינה ממש רוצה שתבואי, אז את באה. זה הדבר האחרון שנבקש ממך אבל זאת לא בקשה להחלטתך אני דורש ממך לבוא ואני לא יוותר…"
–" תגיד, נראה לך שאני יפסיד את זה? אני יגיע לכנס, אבל אני לא מתאכסנת כאן אני רוצה להישאר במלון אני לא יכולה להישאר כאן אז בבקשה תן לי לצאת, אני זקוקה לחופש, אני יבוא, כל יום אני יבקר את קטרינה נעשה מה שתרצה, אנה ממך" .
–" אני ממש מצטער אבל אני לא יכול להרשות שתיעלמי לי שוב, זה ישבור אותה, את לא יודעת איך היא השתנתה, בהתחלה היא נשארה חזקה אבל עכשיו מאז ההתקף היא בדיכאון, מקבלת תרופות, כמעט ולא אוכלת, ערב ההתרמה וכל ההתעסקות בו החיו אותה קצת, אז תסלחי לי, אבל אני לא לוקח את הסיכון הזה שתחליטי לא להופיע. נארגן את חדר האורחים ליד החדר של קטרינה, את תתאכסני שם ושלא תחשבי לברוח יהיה אתך מישהו 24/7 ".
–" אני לא יעזוב אותה, לא ידעתי שמצבה של קטרינה התדרדר כל כך , אנחנו נצא מזה ביחד" בכוונה התעלמתי מהחלק האחרון במשפט שלו .

בימים הראשונים קטרינה לא הייתה מוכנה לדבר, אחרי יומיים החלטתי לעשות מעשה, ולאחר שביקשתי את אישורו של אדי נצמדתי לקטרינה 24/7 בהתחלה בכינו בייחד, אחרי זה התחלנו לאכול ביחד ולאט לאט היא התחילה להתאושש ולחזור להיות אותה נסיכה בעלת שמחת החיים שהכרתי.
את השבועיים הבאים ביליתי עם קטרינה יצאנו, טיילנו וערכנו סידורים אחרונים לכנס וגם קנינו שמלות מדהימות. מצב הרוח של קטרינה השתפר פלאים, וממש נקשרנו אחת לשנייה. הימים חלפו במהירות והגיע ערב ההתרמה.