אבודה בעולם משלי

פרק 1-
כשקמתי היום בבוקר, דפקתי את ראשי במדף הספרים שנמצא מעל המיטה שלי, התמרמרתי בשקט.
הלכתי לכיוון המראה וראיתי את שערי הבלונדיני (כמעט לבן) מפוזר סביב כל הראש שלי בצורה אירציונליות, בקיצור מבולגן.
ירדתי למטה וראיתי את אבי רוני שותה כמו כל בוקר, כוס קפה שחור חזק ועיתון של חדשות היום בידו,
"בוקר טוב" אמר בקלילות,
"איך ישנת?"
הנהנתי לעברו, לא היה לי כח לענות,
הוצאתי חבילת דגנים והתחלתי לאכול מן הקופסא,
"דני זה לא מנומס" לחש לכיווני,
הוצאתי את ידי מן הקופסה ועליתי למעלה,
קירות החדר שלי היו כחולים, מכוסים במדפי ספרים ודיסקים שלא תואמים לשנה שבה אני נמצאת,
הסתכלתי שוב במראה ובחנתי את עצמי,
שיער כמעט לבן, עיניים ירוקות, עור לבן וחיוור שגורם לי לראות כאילו לא יצאתי מהחדר החשוך שלי אף פעם בחיי, רזה מאוד, וסימנים כחולים של עייפות מתחת לעיניים.
התלבשתי, אני שונאת את העיר שבה אני נמצאת, אורגון, אחת מהמדינות הכי גשומות בארצות הברית,
כל היום עננים, אני לא יודעת איך אפילו שמש נראית..
במקור אני מניו יורק, אבל משם אני ואבי עזבנו, לא יודעת למה,
היום אני בת 16.5 עוד מעט 17.
התלבשתי במעיל שלי שבו הרגשתי כאילו אני נלחמת בהתקפת גזים ויצאתי החוצה לכיוון הטויוטה הלבנה והחלודה שלי.
בדרך נפרדתי לשלום מן החתולה שלי ירח, שחורה לגמרי.
—–
הנה התחיל עוד יום של לימודים- ללא פואנטה.
הלכתי לארונית שלי והוצאתי ספרים מתוכה.
אני חסרת חברים- כולם מפחדים ממני.
רק בגלל שפעם אחת הרגתי מישהו,
אני אפילו לא יודעת איך, נתקלתי בו, צעקתי אליו וברגע שהוא נגע ברצפה הוא מת.
—
תמיד אמרו לי שאני שונה, אבא שלי, בן המשפחה היחיד שיש לי אמר לי,
"את שונה וזה טוב"
חייתי על המוטו הזה, אבל לאחרונה אני מרגישה כאילו משהו חבוי מאחורי המילים האלו..
מעניין מה..