אבודה⭐️ פרק 8

פרק 8
תנועה חדה משכה אותי חזרה למציאות. הזדקפתי באיטיות, נשימות קטועות בוערות בחזה שלי, מנסות לצאת בעת שאני כולאת אותן בפנים. ׳זהו. נגמר. זהו.׳ ניסיתי להרגיע את עצמי, בהצלחה מועטה מאד. ׳ששש.. זהווו׳ חשבתי בשקט. אך כאילו למחות על ניסיוני לשקר לגופי, ליבי פעם במרץ. מעגל חיי היה מאוס. ימים שלמים של חזרה על אותו מעגל, דוגמא לא אמיתית בענן ערפל הולך ומתערפל. כמו ילדה קטנה חיכיתי לענן, שיתפוגג, אך בכל שנות חיי הבנתי רק דברים מועטים בקשר לענן הלא ידוע שצף סביבי, מטריד את מחשבתי באופן תמידי, מנדנד במוחי העסוק. ואולם, תמיד שאפתי לדעת. ככל שהלך והתערפל הענן השחור, גבר רצוני לפענח את הלא נודע. סקרנותי נשארה כלואה בתוכי כילדה קטנה המתרוצצת בחדר המיועד למבוגרים ממנה, שוברת פסלי חרסינה עדינים ומנסה לפרוץ את דרכה החוצה. סגנון החיים הפשוט אותו אהבתי וחשקתי בו לפני שנה, שיעמם אותי כל כך- שבעתי מהחיים. לאכול, לשתות, לעשן, לישון.. וחוזר חלילה. אין דבר העוצר את המעגל האינסופי של העייפות והמאיסות. אפילו יחסי עם מאקו הפכו למובן מאליו, הרהרתי לעצמי, דיכאונית מהרגיל. לפני שפרשתי מביהס, חלמתי על חיים כאלו, ואולם עכשיו חשקתי רק בדרמה, ולו אחת קטנה, שתניע את הסיפור שלי. ׳הסיפור שלנו.׳ תיקנתי את עצמי, מביטה במאקו ומבטו המרוחק. ׳גם אני נראית ככה?׳ הרהרתי. צחקתי בקול ומאקו נראה כאילו התעורר מחלום ברגע זה. שיתפתי אותו במחשבותי. ״נמאס לי מהמעגל הזה. אני מרגישה זקנה ועייפה, וכבר אין לי כוח. החיים הם ערמה של חרא.״
מאקו חייך ובא לשבת לידי. ״בואי נראה איך אפשר לתקן את זה?״ הוא רכן קדימה ונישק אותי. צחקתי. הוא תמיד ידע איך לעודד אותי. ״עוד לא סיימתי!״ השחלתי מילה בין נגיעות שפתיו העדינות בשפתי. ״עוד תשמע ממני!״ איימתי, מחייכת ונסחפת אליו. הוא גיחך, מן צחוק חסר מחשבה, ותפס את מותני. עטפתי אותו בידי ונתתי לתשוקה להוביל. הרגשתי את ידיו מגששות מתחת לחולצתי, מוצאות את החזיה ומתירות את הקרסים אחד אחד. הוא עצר, מחכה להסכמתי, וחייך. חייכתי חזרה והוא המשיך. נגררנו במגושמות מסויימת לחדר השינה, צוחקים ונתקעים בקירות. נכנסנו לחדרי וחבטנו בארון, מפילים צנצנת זכוכית ישנה. הרסיסים התפזרו על כל רצפת החדר. מאוכזבת, פניתי למטבח להביא מטאטא.
״זואי..?״ מאקו זרק לאוויר. הסתובבתי. ״אולי תרצי לראות את זה..״