אבודה⭐️ פרק 6

פרק 6
״נצטרך רופא בשביל זה״ מאקו פסק. גלגלתי את עיני. ״נו באמת.״ אמרתי. ״זה? לא צריך רופא. אתה יכול לתקן את זה.. לא?״
״לא ניראה לי״ הוא אמר, אך צל של ספק נשמע בקולו.
״תנסה!״ התחננתי. ״בבקשה?״ נזכרתי בארוחות הערב הישנות, כאשר ישבנו אני ואמי לשולחן. אבי לעולם כמעט לא ישב איתנו. כשאני חושבת על זה עכשיו, אינני יודעת מדוע. אני חושבת שאבי היה מן דמות מסתורית שכזו, ומשום מה לא שאלתי שאלות רבות מדי. אמי היתה מפנה את האוכל ואני הייתי מחייכת, בידיעה שזמנו של הקינוח הגיע. משפחתי לא היתה משפחת שפים והאוכל מעולם לא היה מפואר, אבל תמיד היה משהו לאכול. אמא היתה ניגשת לצנצנת מעל המקרר ומוציאה שתי עוגיות שוקולד צ׳יפס עמוסות שוקולד. היא היתה מניחה אחת על השולחן מלפני ואחת היתה לוקחת לעצמה. כאשר סיימתי את העוגייה תמיד ביקשתי נוספת. אמי תמיד אמרה לא. למרות זאת, היתה הבעת פנים שתמיד גרמה לה לתת לי אחת נוספת. אמי שנאה כשעשיתי זאת, ואולם תמיד היתה מחייכת אלי. ׳את ממיסה אותי׳ היא הייתה אומרת.
שווה ניסיון על מאקו? חייכתי. ״בבקשה?״ הזכרתי לפני את ההבעה שהמיסה את אמי. הוא חייך, מודע לניסיון שלי.
״אפשר לנסות״ הוא משך בכתפיו. ״אבל.. זה הולך לכאוב.״ הוא הזהיר אותי. נשכתי את שפתי והנהנתי.
״4..3.. ו!״ הוא אחז את כף רגלי בידיו ועיקם אותה בפתאומיות. כאב חד פילח את קרסולי וצרחה זעירה נמלטה מפי. התנשפתי מהכאב, אך מאקו לא נראה מודאג.
״אל תדאגי, זה משתפר. מניסיון.״ הוא הרגיע אותי. ואכן, הכאב הפסיק לפעום בקרסולי לאחר דקות אחדות. חייכתי בהקלה, בידיעה שלא נצטרך לראות רופא חטטן ש׳ידאג׳ לנו. הם תמיד מודאגים לראות בני נוער גרים ביחד- הרופאים, המורים, השוטרים. בסוף הם יצליחו לגרש אותנו, אבל לא נוותר בלי מלחמה. זה היה הבית שלנו. בית קטן, טחוב ומלא בזכרונות כואבים, אך זה הבית היחיד שיש לנו. וכאן נישאר.
״אנחנו נשארים כאן.״ פסקתי. סוף הדיון. מאקו הרים את עיניו אליי. הוא נראה עייף ולא מעוניין בשיחה אשר התנהלה פעמים כה רבות בשבועות האחרונים.
״בואי לישון.״ הוא קם לפתע. הרמתי את מבטי בעודו שולח את ידיו אלי. ״נחשוב על זה אחר כך. אין לי כוח עכשיו. את באה?״ הנהנתי והושטתי את ידי, נותנת לו למשוך אותי לעמידה, ובהמשך לחדרי. חלפתי על פני קירותיו האפורים והמקושקשים, נזכרת איך נראו פעם, כאשר אמי היתה זו המושכת אותי למיטתי.
״אבל.. אבל.. אמא.. אני לא עייפה!״ הייתי מפהקת. הקירות בצבע הלילך היו מכוסים במדבקות וציורים אשר הטרידו את מחשבות הורי במקצת, אשר ציירתי בגן. אבי הודאג מכישורי הציור שלי, בעיקר כשבמקום פרחים ונסיכות ציירתי את השמים והים, דפים שלמים אשר מילאתי בכחול. או למשל כשציירתי אנשים, עם כל מיני עיוותים שונים. לעולם לא ציירתי פיה, והחדר הוורוד לא התאים לאופיי ולו בקצת. למרות זאת, הורי לעולם לא שינו את צבעו, כאילו לא איבדו תקווה. מעולם לא הבנתי מה ציפו ממני. מעולם לא הבנתי אותם כראוי. פשוט הלכתי איתם, ולא התווכחתי. והם לא אמרו מילה. עכשיו איש לא יוכל להסביר לי למה הכוונה כשאמרו שיכניסו אותי לחדר העבודה כאשר אהיה בוגרת מספיק. מעולם לא נכנסתי. כנראה שלא אהיה בוגרת מספיק אף פעם עכשיו. אני זוכרת שלקחתי את הטוש השחור מהקלמר הישן שלי, ומחיתי על צבע הקיר בפעם הראשונה. הקו הראשון השאיר את כתמו על הקיר, אבל הורי לא צפו במחזה. הם כבר היו בחדר המתים במשרד השריף בערב זה.