אבודה⭐️ פרק 3

פרק 3
לפתע נשמעה דפיקה בדלת. הרמתי את ראשי במהירות, כמעט מכה את ראשו של מאקו. הסתכלתי עליו. ״מי זה יכול ליהיות?״ שאלתי. הוא סימן לי להישאר במרפסת וצעד בשקט לכיוון הדלת. הדפיקה נשמעה פעם שניה. אף אחד לא מגיע לכאן. איזור לא ידוע בתוך יער, מה הסיכויים שיגיעו לכאן אנשים?
מאקו נכנס לחדר האורחים הלא מטופח עם שני שוטרים עייפים. הם נראו כאילו לא ישנו כבר ימים וסבלם ניכר בפניהם. מאקו שאל אם ירצו קפה, והם הנהנו בנימוס. החלפנו מבטים בעודי תוהה למה הם פה. קיוויתי שמאקו החביא את האלכוהול. הוא חזר עם כוסות הקפה והעביר אותן לידיהם של השוטרים. השוטר הגבוה מבינהם פתח את פיו בכוונה לדבר, והשתתק. הוא גמע מכוסו ולאחר מכן דיבר.
״בטח שמעתם על המוות של מר רוזנבאום.״ הוא פסק.
הבטתי בו בפליאה. מר רוזנבאום היה השכן הכי קרוב אלינו, למרות שהתגורר במרחק כמה קמ׳ מאיתנו. הוא היה זקן, נמוך ושמנמן מעט. שערו הלבן היה דליל אך זקנו הארוך היה עבות. תווי פניו היו גסים, אך היה בו סוג חן. הוא היה כמו סבא בשבילי, היה מפנק אותי כשבאתי לבקר. את מאקו הוא לא אהב, אך הוא תמיד סבל אותו בשבילי, או בשביל הורי (כמעשה של כבוד למתים), אינני בטוחה.
״יש בידינו הוכחות אשר מצביעות על אפשרות שמר חיים רוזנבאום נרצח.״ השוטר לגם מכוסו פעם נוספת. ״יש סיבה שאחשוב שאתם קשורים לזה?״ הוא אמר, בוחן אותנו במבטו.
״לא ידעתי שמר רוזנבאום מת.. ואני לא יכולה להעלות במוחי סיבה למה נרצח.. אבל אני לא יודעת על כך דבר.. אני מצטערת מאוד.. הוא היה קרוב לליבי..״ אמרתי בצער. ובאמת, היה לי צר על כך שמישהו העלה בדעתו לרצוח איש ידידותי ולא מזיק. נעצבתי מאוד מחדשות אלו בעיקר מכיוון שמשהו מהורי נשאר בחיקו של מר רוזנבאום. חלק מילדותי נרצח איתו.
״זהו הרי הרצח השלישי בשטח זה.״ הרים את ראשו השוטר השני, שהיה שקט עד עכשיו. ״מר רוזנבאום היקר מצטרף לזוג קרן ולהורייך אשר נרצחו בשכונה.״ הוא הביט בי אך נמנע מעיני. ״אני.. אני לא מניח שאת יודעת משהו שחמק מהחקירה?״ הוא שאל. ״כילדה.. מצאת משהו חשוד? שמעת משהו חשוד?״ עיניו בחנו את פני.
״לא סיפרו לי כלום. לא ידעתי כלום מהחקירה ואם הורי אמרו דברים מחשידים, מעולם לא שמעתי. ועכשיו, אני מבקשת שתלכו. כשההורים שלי מתו, החקירה היתה חשובה מדי כדי שהבת של הקורבנות תדע, אבל זה חשוב לך עכשיו, אז מאוחר מידי! נעלתם אותי בחוץ, לא משנה כמה ביקשתי שתגידו לי את האמת, וזה מתפוצץ לכם בפרצוף!״ הטחתי בהם. מאקו עטף את כתפיי בידו והחווה בידו השניה לעבר הדלת.
״שמעתם אותה. ביי.״ הוא אמר. השוטרים נראו כעוסים ומבולבלים. הם מלמלו כמה מילים על רשותם לעשות כרצונם, ויצאו. הנחתי את ראשי על כתפו של מאקו וכך ישבנו, על הספה הישנה מהעור, קרועה ומרופדת בקושי, ונזכרתי איך אבי נכנס יום אחד בהתרגשות וקרא: ״היא כאן!!״ ואמי תפסה בידי והובילה אותי לסלון בו עמדה הספה עליה אנו מחובקים ברגע זה, חדשה ומבריקה. ריח העור החדש עדיין נישא באפי ואני חייכתי בעצב. הזכרונות שליוו את ביתי היו כמעט בלתי נסבלים אך הם היו חלק בלתי נפרד מחיי. נרדמתי בידיו של מאקו, פעם שניה הלילה.