אבודה⭐️ פרק 2

פרק 2
כמה שנים לאחר מכן…
השמים הכחולים התנשאו מעליי כבכל יום, אך משמעותם הישנה נמוגה מזמן. עכשיו, הם הזכירו לי רק כאב וצער. ולמרות זאת, השמים הפנטו אותי כל יום מחדש.
״זואי?״ מאקו קרא. סירבתי לקום. ״זואי! בואי כבר!״ הוא נראה חסר סבלנות כאשר חצה את קבוצת השיחים הסבוכים בדרך אליי. הוא הוציא חבילת סיגריות מכיסו הימני וזרק אותה אליי. שלפתי אחת והחזרתי את החבילה. הוא חייך ושלף אחת גם לעצמו. ״זה יהרוג אותך, אתה יודע״ הוא חייך. הוא ידע, אך זה אף פעם לא מנע ממנו להצית סיגריה נוספת. הוא הדליק את שלו והעביר לי את המצית. ״אתה יודע, לפעמים אני לא מבינה את מה שאנחנו עושים כאן. כאילו, גומרים את החיים שלנו והכל.. באמת. מה יוצא לנו מזה?״ הרהרתי.
״מה אכפת לך,״ הוא אמר. ״כולם יושבים וגומרים את החיים שלהם בסוף.. כל אחד בדרך שלו. אנחנו רק מזרזים את התהליך. וזה די כיף.״ הוא צחק. חייכתי, אבל עדיין לא הייתי בטוחה. כלומר- מה אם יום אחד פשוט ימאס לי, ימאס מהכל. מבית ספר מזמן פרשתי ומאקו ישאר כאן עם הסיגריות הרבה אחרי. לא יהיו לי אופציות. החיים שלי קבועים מראש. הנחתי את ראשי על ברכיו של מאקו ונאנחתי. הוא התבונן בהרים הרחוקים שסבבו אותנו.
ישבנו ככה כמה שעות, צוחקים ומדברים. כאשר הערב ירד התחלנו לרדת מהגבעה עליה ישבנו. מאקו הוביל אותי לביתי הישן בו גרנו שנינו, לבד אבל ביחד. אם הייתי יכולה הייתי נוטשת את הבקתה הישנה. כל כך הרבה זכרונות נחרטו בה, ופשוט לא הרגשתי שייכת. אני החדשה לא הייתה שייכת.
״טוסט?״ הציע מאקו. הוא ניגש למטבח.
״תודה״, חייכתי. אכלנו במרפסת. העצים רשרשו סביבנו והתכרבלתי על הספסל, ראשי על מאקו. ברגע הרגשתי שהכל יהיה טוב. שום דבר לא יכול ליהיות רע מידי. נרדמתי כך, בזרועותיו, חום גופו מתפשט בגופי על המרפסת בבית בו הכל התחיל ונגמר. לפתע נשמעה דפיקה בדלת.