אבא שלי רוצח – פרק 9 (סוף סוף חזרתי לסיפור הזה!!)

"החומר משפיע עליה!! מהר!"
כבר לא הרגשתי את רגליי.
לאט לאט האטתי. שמעתי איך הם מתקרבים אליי. קרסתי על החול הלח.
ראיתי את 'האנשים בשחור' במרחק עשרה מטר ממני. ומתקרבים. ומתקרבים.
הטשטוש גבר. ראיתי גושים שחורים נעים לעברי. הם התקרבו אליי, ותפסו אותי.
"עכשיו לא תוכלי לברוח" אמר לי אחד מהם.
קולו התחיל להתעמעם ולהדהד.
הכל השחיר לי.
התעלפתי.
…………………………………………………………
~מבטו של לוק~
"היא הצליחה לברוח!" אחד הגברים אשר עמד בפתח המכונית הגדולה והשחורה שבה ישבתי צעק. הפחד נצץ בעיניו הכחולות ועגלי זיעה קטנים ירדו ממצחו.
עיניי נפערו בבהלה ובתקווה קלה. רציתי לרוץ משם, למצוא אותה ולברוח אתה ביחד.
אסור שימצאו אותה! מגיע לה חיים חופשיים.
מגיע לה את כל מה שלקחתי לה.
"אחריה!" הוא צעק בשנית והפנה את ידו אל כיוון גבעות החול הגדולות והזהובות והתחיל לרוץ כשאחריו רצים עוד חמישה אנשים שנראים בדיוק כמוהו, הדאגה בפניהם של כולם.
"תוציאו את הילד הזה מהמכונית! אין לנו זמן לזה!" קול כועס ציווה על האיש שעמד מאחוריי ושמר עליי. הוא הניח בחזקה את ידו על כתפי ודחף אותי קלות לכיוון הדלת הפתוחה.
"שמעת מה שהוא אמר, ילד! צא כבר!" הוא גער בי ודחף יותר ויותר. הסתובבתי אחורנית כדי לראות את פניו הכועסות והלחוצות כאחד. ידעתי שהוא יותר חזק ממני וגם אם הוא היה חלש ממני – יש לו את אמילי.
אני חייב לעשות את מה שהוא ירצה.
"נו כבר!" הוא המשיך לגעור ולדחוף אותי. נהדפתי קדימה בזמן שקיללתי אותו בשקט ועשיתי כרצונו.
כשיצאתי מהמכונית הגדולה והשחורה הבנתי לאילו צרות הכנסתי את כולנו.
במבטי ראיתי כחמישה עשר אנשים הלבושים כולם במכנסיים במכנסי ג'ינס כחולים וארוכים, חולצה לבנה מכופתרת ומשקפי שמש שחורים, אקדח שחור וקטן מבצבץ מתוך מכנסיהם.
הם הסתובבו ליד המכונית הגדולה והעיפו מבטים חטופים וכועסים לעברי מידי פעם.
לפתע יד הונחה על כתפי בחזקה וסימנה לי לעצור במקומי.
"אל תזוז." ציווה עליי בקול תוקפני האיש אשר הניח את ידו על כתפי, מקבע אותי במקומי.
"עד שלא ימצאו את הנערה, אתה לא זז אחרת תיפגע. וגם אחותך."
"אתה לא תפגע באמילי." חרקתי את שיני בזעם בזמן שדיברתי. לא העזתי להסתובב.
"תנסה אותי." קולו הרציני הפחיד אותי. לא רציתי לגלות אם הוא משקר לי או לא.
כל מה שנותר לי לעשות זה להביט בגבעות החול הגדולות והזהובות ולקוות שהם יחזרו בידיים ריקות, שהיא הצליחה לברוח.
אני לא יכול לשקר, התאהבתי בה. כעסתי על עצמי על הגורל שחרצתי לה. הכל בגללי.
"אני רואה אותם!" קול שמח צעק מאחוריי. חמשת האנשים שרצו אחרי ג'ני הופיעו על גבעת חול גדולה. ארבעה מהם הרימו אגרופים באוויר בניצחון ורצו אל עבר המכונית ואחד מהם החזיק אותה על ידיו. שיערה האדמוני היפהפה נפל על כתפה ועיניה הירוקות המדהימות עצומות.
"תודה, ילד," לחש האיש ששמר עליי וטפח על כתפי. קולו היה שבע רצון.
"בזכותך תפסנו אותה." שלוש המילים האלו גרמו לי לצמרמורת.
אני לא יודע מה הם עומדים לעשות לה, אבל זה לא יהיה טוב. והכל באשמתי.
האיש שהחזיק בג'ני כבר עמד ליד המכונית, חיכה שיפתחו לו את תא המטען שיוכל להניח אותה שם.
"מהר יותר! אנחנו צריכים להסתלק מכאן!" הוא צעק בזעם בזמן שנותר לעמוד מול תא המטען הסגור בזמן שג'ני בידיו, מעולפת.
כל כך רציתי לרוץ אליה, לשחרר אותה ולברוח אתה, אבל לא הייתי מסוגל. הם שמרו עליי, בחנו כל תנועה שלי. אם הייתי רק מנסה לעשות זאת, שנינו היינו מתים. וגם אמילי.
שני אנשים פתחו את תא המטען ונעצו מבטים כעוסים באיש שהחזיק בג'ני. הוא רק גלגל את עיניו.
"סוף סוף.." הוא רטן והכניס את ג'ני אל תוך תא המטען, ממשיך להביט בשני האנשים הכעוסים. "תודה באמת!" הוא צעק עליהם והם גלגלו את עיניהם ונכנסו אל תוך המכונית.
"אני מקווה שהבוס יהיה מרוצה.." האיש מלמל לפני שסגר את תא המטען, משאיר את ג'ני בפנים.
הרגשתי נורא כשהכניסו אותה אל תוך המכונית. הרגשתי נורא על כך שאני גרמתי לזה והרגשתי נורא בגלל שאני לא מנעתי את הכל.
"תיכנסו כבר למכונית וניסע מפה!" צעק האיש ששמר עליי והניף את ידיו. כולם הנהנו ונכנסו למכונית. רק אני נשארתי נטוע למקומי.
טוב, לפחות אני אחזיר את אמילי…
"ילד," אמר האיש שמד מאחוריי והניח את ידו על כתפי. "אתה תישאר כאן. תחזור הביתה. תקבל את אחותך בקרוב." חיוך קטן עלה על פניו של האיש. משהו התחיל לבעור בתוכי.
"אני עשיתי את מה שביקשתם," אמרתי לו בקול כועס. "אני רוצה את אחותי. בחזרה."
"ואם אתה רוצה אותה חיה, אתה תחכה."
השפלתי את מבטי אל האדמה באימה וחשבתי על דבריו. הוא יעז לעשות את זה. הוא לא פוחד, בטח שלא ממני.
יכולתי להרגיש את חיוכו הולך וגדל. הוא התקדם אל עבר המכונית ונכנס אליה בטריקת דלת קלה.
תוך כמה דקות המכונית כבר התחילה לנסוע, לאט לאט נעלמת מהאופק ואתה ג'ני, משאירה אותי להביט באדמה בצער ולחשוב למה גרמתי.