אבא שלי רוצח- פרק 6

פניי האדימו, מהסיבה שאני אצטרך לשקר לה פעם נוספת.
"שום דבר!"
…………………………………….
ג'ני הסתכלה עליי במבט מוזר. היא בחנה אותי בעיניה האפורות.
"הכל בסדר?" היא שאלה.
פניי עדיין היו אדומים, אך הפעם מהמבוכה. "לא! כלום לא קרה!" דיברתי בקול רם ונופפתי בידיי. פניי האדימו יותר ויותר.
ג'ני הניחה את ידה על מצחה. "אני לא מרגישה כל כך טוב.." היא אמרה בקול עייף.
"בואי, אני אלווה אותך לחדר שלך.." החזקתי בידה בעדינות. ידיה היו חמות מאוד. היא התנדנדה קלות ועזרתי לייצב אותה.
עלינו באטיות ובעדינות לחדרה. החדר היה חדר יחסי לפנימייה: בחדר היה מיני מקרר, כיור, שולחן עבודה קטן, חדר שירותים, שלוש כורסאות בצבע חום בהיר ושלוש מיטות מצופות בסדין לבן ועל כל אחת מהן הונחו שתי כריות לבנות ורכות. ליד כל מיטה הונחה שידת עץ. החדר הואר ממנורת הקיר הגדולה שהייתה ליד הדלת. עזרתי לה להתיישב על הכורסה הקרובה ביותר.
"תודה..", היא אמרה בקול חלש. היא חייכה אליי חיוך קטן.
"אין בעיה.. ", חייכתי לעברה. "את גרה כאן לבד?" שאלתי אותה בסקרנות.
"בינתיים.." היא אמרה בקול חלש וחייכה.
חייכתי אליה בחזרה.
היא באמת ילדה חמודה..
הרגשתי דקירות קטנות של חרטה בגופי.
לא! אמילי יותר חשובה!
הטלפון שלי צלצל. זו הייתה הודעת טקסט. ידעתי ממי ההודעה.
חיוכי נמחק. מבטי נהפך לקריר. "טוב אני אשאיר אותך כאן לנוח..", אמרתי לה כשחיוך מזויף על פניי והלכתי כמה צעדים אחורנית עד שהתנגשתי בדלת.
"ביי..", לחשתי.
במהירות יצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת.
הוצאתי בפחד את הטלפון מכיסי.
כמו שחשבתי, ההודעה הייתה ממנו. קראתי בפחד את ההודעה.
"יש לך 6 ימים! תנצל אותם!"
הסתכלתי על דלת חדרה החומה של ג'ני.
"אני מצטער", אמרתי בלחש. השפלתי את מבטי והלכתי משם.
———————————————————————
השעון המעורר צלצל בקולות רמים ומעצבנים. כאילו הוא תמיד ידע מתי הזמן הכי לא נכון להוציא אותי מהמיטה בבוקר.
"לא עכשיו…" מלמלתי. הושטתי את ידיי לכיוון לשעון בניסיון להגיע אל כפתור הנודניק.
"אמילי, את יכולה לכבות את ה.." עצרתי את עצמי.
לא, היא לא יכולה.
הוצאתי את רגליי ממיטתי והשענתי את ידיי עליהם. בהיתי בעצב על השטיח.
עוד חמישה ימים..
קולות צעקותיה של אמילי הדהדו בראשי.
קולות פחד ואימה.
"די כבר!" צעקתי על עצמי. שמתי את ידיי על אוזני כדי לנסות להשתיק את הקולות.
ללא הצלחה.
עיני נהפכו לממוקדות.
"אני עושה את זה.." לחשתי לעצמי בנחישות.
התארגנתי, לקחתי את התיק שלי ויצאתי לכיתה.
הגעתי לכיתה. הנחתי את תיקי על הכיסא שלי. הסתכלתי על ג'ני. היא הייתה מוקפת בחברותיה שדיברו אתה וצחקו.
הצביטות חזרו. כאב לי לחשוב שאני אצטרך לקחת את כל זה ממנה…
נשמע הצלצול. ילדים רבים נכנסו ויצאו מהכיתה בריצות מהירות.
התיישבתי במקומי. ג'ני התקרבה לעברי, או ליתר דיוק למקום שלה..
"היי" היא אמרה בשמחה.
"היי…" לחשתי לה כשחיוך חצי מזויף על פניי. ג'ני חיפשה בתיקה את הספר המתאים לשיעור.
אני עושה את זה!
"היי!" אמרתי. היא הסתובבה לעברי. פניי נעשו אדומות מעט.
"רציתי לשאול.. או לדעת.. אם.. היית רוצה… בגלל שאת חדשה והכל…" התחלתי לגמגם מהלחץ.
לא! אתה עושה את זה!
ג'ני הרימה גבה בבלבול. פלטתי אנחת כעס על עצמי.
"בגלל שאת חדשה בעיר, היית רוצה ללכת איתי שאני אראה לך קצת את האזור..?" אמרתי את זה הכי מהר שיכולתי.
"אתה מתכוון..", היא שיחקה בביישנות בשערה. פניה קיבלו גוון אדמדם. "שזו.. פגישה?"
"אולי…?"
"בטח.. כלומר, אני אשמח, כלומר…" היא החלה לגמגם. כולה הסמיקה.
"כן." היא חייכה בביישנות והנהנה להסכמה.
חייכתי אליה. היא המשיכה לשחק בשערה.
"מתי?" שאלתי אותה.
"מחר..?" היא הפגינה אדישות מזויפת.
"מחר.." עניתי לה. היא חייכה ופניה חזרו להסמיק.