אבא שלי רוצח- פרק 5

~ממבטו של לוק~
ג'ני הייתה בשוק. היא החלה לרעוד, אבל היא הסתכלה עליי. ממוקדת.
"בוא נברח".
"מה?!" אמרתי לה. המום ממה שהיא אמרה.
"מה ששמעת! אתה כבר יודע מה הסוד שלי! אני אוכל לעזור לך להציל את אחותך!" היא אמרה לי, בתקווה קטנה.
אולי זה באמת כדאי?
ככה אני אוכל להציל את ג'ני ואת אמילי!
החלטתי. אני עושה את זה.
הנהנתי לה, להסכמה.
היא חייכה אליי חיוך קטן. החזרתי לה חיוך.
התחבקנו.
"אני ממש מצטערת…. אתה לא יודע כמה קשה להיות בת של…. בת של….." היא אמרה רועדת, בשקט.
"את לא חייבת להסביר, אני מבין…" אמרתי לה, בעוד שאני מלטף את גבה.
הבטן שלי התהפכה. זה היה הרגשה מוזרה.. אבל… מוזר- טוב כזה…..
חייכתי לעצמי חיוך קטן.
פתאום המקום החשיך. אני וג'ני עזבנו אחד את השנייה.
אני מודה, היה לי קצת חבל….
הסתכלנו בדאגה אחד על השנייה.
נשמעו צעקות פחד. הספרנית האומללה ניסתה להרגיע את כולם, ללא הצלחה.
הדלתות ננעלו.
כל מי שהיה בספרייה התחיל לצרוח בפחד. ג'ני קפאה.
"מה קורה כאן?" היא שאלה, מקווה שאני אגיד משהו שירגיע אותה.
שתקתי. לא היה לי מושג מה קורה כאן.
גז ירוק ומוזר נכנס לספרייה דרך פתחי האוורור.
"לוק….." אמרה ג'ני ברעד. עיניה נעצמו והיא התעלפה.
"ג'ני!" תפסתי אותה לפני היא נפלה. השכבתי אותה בעדינות על הרצפה.
התחלתי להשתעל. הגז נכנס לריאותיי.
ראיתי שכל האנשים כבר התעלפו.
פתאום הדלת נפתחה. נכנסו לספרייה שני גברים בשחור עם מסכות חמצן שרצו לכיווני.
ראייתי החלה להיות מטושטשת.
האנשים התקרבו אליי עוד ועוד.
רגליי רעדו. ידעתי שאני לא אחזיק עוד הרבה זמן.
התעלפתי.

התעוררתי.
ידיי ורגליי היו קשורות לכיסא, ועיניי היו מכוסות.
הם…. הם עשו את כל זה….
מישהו הרים לי את הכיסוי לעיניים.
"נתתי לך משימה אחת פשוטה!" האיש (הראשי) צעק עליי.
"משימה אחת פשוטה! פשוט לגרום לנערה להתאהב בך ואז לקחת אותה למקום מסוים! זה כל כך קשה?!"
לא עניתי. פחדתי מידי.
"היה לנו עסק, ילד. ואתה לא עמד במילה שלך. תגיד ביי-ביי לאחותך!" הוא התחיל לצחוק.
"לא!!" צעקתי.
"חכה….. תן לי שבוע. אני מבטיח לך שבתוך שבוע היא שלך, רק אל תיגע באמילי…." אמרתי, נואש.
"רק, ילד… תסביר לי מה מונע ממני פשוט להרוג את אחותך עכשיו עכשיו ולגמור עם זה?" הוא אמר לי, בזלזול.
"אני מבטיח! בבקשה…." התחננתי לרחמים.
"אם אני לא מצליח, תהרוג גם אותי!"
הוא לא ענה לכמה דקות. חושב מה יקרה.
"בסדר!" הוא ענה. הרגשתי הקלה.
"יש לך שבוע ילד. אל תאכזב אותי"
הם הזריקו לי חומר לכתף. ראייתי נעשתה מטושטשת והתעלפתי.

התעוררתי בכניסה לספרייה.
כולם עדיין מעולפים. רצתי לכיוונה של ג'ני.
מצאתי אתה, שכובה ומעולפת.
ניערתי אותה.
"ג'ני! ג'ני! תתעוררי!!"
היא פקחה את עיניה.
"לוק….? מה קרה…..? מה אני עושה פה?"
"את לא זוכרת מה קרה?" אמרתי, מופתע.
"הדבר האחרון שאני זוכרת זה ש….." היא אמרה. מנסה להיזכר.
"שהיה צלצול לסוף היום בבית הספר. למה, קרה משהו חשוב?" היא שאלה.
היא לא זוכרת כלום. יש לי סיכוי להציל את אמילי.
פניי האדימו, מהסיבה שאני אצטרך לשקר לה פעם נוספת.
"שום דבר!"