אבא שלי רוצח- פרק 2

"שלום תלמידים. מי שעדיין לא הספיק להכיר. זו ג'ני. היא התלמידה החדשה. אני מקווה- לא, דורשת! שתתנהגו אליה יפה!" אמרה המורה איך-שלא-קוראים-לה.
כל הילדים הסתכלו אליי. הסמקתי.
הושיבו אותי בשולחן מאחורה ליד נער נחמד בשם לוק. שערו היה שחור ועיניו היו כחולות. עורו היה שזוף ויפה.
הוא חייך אליי. חייכתי אליו בחזרה.
הוא העביר לי פתק. היה כתוב שם "ברוכה הבאה".
חייכתי אליו והסמקתי.
ממש שמחתי. הרגשתי כאילו פתחתי דף חדש, אבל זה לא השכיח את מה שקרה אתמול.
עדיין שמעתי את הצרחות מקפיאות הדם מהשוטרים כשיריתי בהם.
אני לא מאמינה שיריתי…..
הזלתי דמעה. לוק שם לב לזה.
"את בסדר?" הוא שאל, בלחש
"כן…. אני בסדר" עניתי לו, מנסה לחייך שיחשוב שהכל בסדר.
הוא חייך אליי. הסמקתי.
התחיל השיעור.
למדנו במשך שעתיים שלמות על ג'ורג' וושינגטון. לא הקשבתי…
לוק נתן לי פתקים נוספים…. כך יצא שדיברנו כל השיעור.
נשמע הצלצול להפסקה.
ילדה באה אליי ובירכה אותי לשלום.
"היי, ברוכה הבאה!" אמרה לי נערה בשם מיה. היא הייתה בלונדינית עם עיניים ירוקות. פשוט נערה יפהפייה! הייתי רוצה להיראות כמוה.
"תודה!" עניתי לך
"בא לך שאני אראה לך את בית הספר?"
"סבבה" וכך הסתובבנו בכל בית הספר.
הפכנו בין רגע לחברות הכי טובות! היא הכירה אותי לכל חברותיה וגם הן קיבלו אותי לברכה.
אחרי כל שאר השיעורים נפרדתי ממיה ומחברותיה, חזרתי לחדרי ונשכבתי על המיטה.
זה היום הכי טוב בעולם! חשבתי ומיד נרדמתי.

~בערב של אותו יום~ מבטו של לוק~
"אמילי?" קראתי לה.
איפה היא? אני אמור לפגוש אותה כאן!
"אאאאה!!" שמעתי צרחה
"אמילי!" צעקתי ורצתי לכיוון הצרחה.
הגעתי לשם. לא היה שם אף אחד.
פתאום, גבר גבוה ומאיים, בעל בגדים שחורים ומשקפי שמש הופיע מאחוריי ותפס לי את היד.
"אתה בא איתי" הוא אמר
בעטתי בו. הוא צעק מכאב. הוא עזב לי את היד והתחלתי לברוח.
המשכתי לרוץ עד שהגעתי לחנייה האפלולית של בית הספר. הסתכלתי אחורה. בדקתי שהוא לא עוקב אחריי. לא היה שם אף אחד. נשמתי לרווחה.
פתאום הוא הופיע מכיוון השיחים ותפס לי את היד.
"תעזוב!!" צעקתי. הוא תפס לי גם את היד השנייה וגרר אותי למכונית.
"הצילו!!" צרחתי, לקרוא לעזרה.
"תשתוק!" הוא צעק עליי. הוא הזריק לי חומר במזרק בידי הימנית.
"תעזוב אותי!" צרחתי "תעזוב…" לאט לאט הרגשתי שאני נחלש.
הסתובב לי הראש. הכל התחיל להחשיך.
"לילה טוב" האיש אמר והתחיל לצחוק.
התעלפתי.

"היי!!" צעקתי
לא ראיתי כלום. עיני כוסו בבד שחור וידיי היו קשורות מאחוריי גבי. גם רגליי היו קשורות.
"איפה אני?!" צעקתי
"תענו לי!! תשחררו אותי!!"
מישהו מאחורי הוריד לי את הבד.
לא ידעתי איפה אני. הייתי בתוך חדר חשוך, שכל מה שראיתי היה שולחן, כיסא שהיה מולי ומנורה המאירה קלות את החדר.
הייתי קשור לכיסא. נאבקתי.
לא הצלחתי להשתחרר.
ראיתי מולי גבר בעל חליפה. הסתכלתי עליו במבט זעם.
"תירגע… לא נפגע בך… בינתיים" הוא אמר
"מה אתם רוצים ממני?!"
"את הנערה" הוא אמר
"איזו נערה?" שאלתי אותו
"את ג'ני! הנערה שיושבת לידך!"
"למה אתם רוצים אותה?!"
"היא הבת של רוצח ושודד סידרתי. רק היא יודעת איפה הוא!"
"מה?! לא יכול להיות!" הופתעתי. היא ילדה ממש חמודה- והיא בת של רוצח?!
"אתם עובדים של המשטרה?!"
"לא" הוא צחק. "בוא נגיד…. שלנו ולאביה של ג'ני יש עבר משותף…" הוא חייך אליי חיוך זדוני.
"מה אתם מתכוונים לעשות לה?!" צעקתי
האיש לא אמר כלום, רק הסתכל אליי במבט זדוני.
ידעתי שבטח יתעללו בה או משהו. לא הייתי מוכן.
"אתה צריך שג'ני תתאהב בך! אחר כך אתה תיקח אותה למקום מסוים שאנחנו נגיד לך, ושם אנחנו נחכה לכם"
"למה לי לעזור לכם?" שאלתי אותם
"אתה אוהב את אחותך הקטנה, לא?" הוא שאל ברשעות. הוא מחה כף ושני גברים והובילו את אמילי. היא הייתה קשורה בידיים ובעלת מחסום פה.
"אמילי!!!" צעקתי, "תעזוב אותה!"
"היא תישאר פה בינתיים" , הוא אמר. "אם אתה תעזור לנו, אנחנו נשחרר אותה אחרי שג'ני תהיה בידנו."
"ואם לא?" שאלתי
"אמילי תמות עוד היום" הוא אמר וצחק.
נחרדתי. אני לא מוכן שיקרה לה משהו!
"קחו אותה מכאן!" האיש צעק ומחא כף. הגברים גררו את אמילי. היא התחילה לצרוח.
"חכה!!" צעקתי. הוא הורה עליהם לעצור.
"אני אעשה את זה" אמרתי בעצב.
"יופי! אני שמח לשמוע!" הוא אמר. עלה חיוך על פניו.
"יש לך שבועיים לגרום לג'ני להתאהב בך ולהעביר אותה אלינו. וקח." הוא שם על השולחן טלפון, והחליק אותו על השולחן לעברי.
"בשביל מה זה?" שאלתי
"ככה נוכל להודיע לך לאיפה להביא את ג'ני ל-"מפגש" הקטן שלכם" הוא צחק
"ומידי פעם נשלח לך תמונות של אמילי או הודעות".
הגבר שעמד מאחורי לקח את הטלפון והכניס אותו לכיס שלי.
"אל תדאגי אמילי! תחזיקי מעמד! אני אשחרר אותך!" צעקתי לה.
"כל כך חמוד…" הוא אמר והחל לצחוק. "קחו אותה לתא שלה".
שני הגברים שהחזיקו אותה לקחו אותה.
"אל תדאג לה.. אנחנו נטפל בה טוב…" הוא אמר.
הסתכלתי עליו במבט שנאה.
"עכשיו קחו אותו מכאן!" הוא ציווה על הגברים שעמו מסביבנו.
החזירו לי את הכיסוי לעיניים, שחררו לי את הידיים והרגליים וגררו אותי למכונית.
אחרי שהגענו שוב לחניית בית הספר, הם הכניסו אותי לבית הספר ושחררו לי את הכיסוי לעיניים.
הם דחפו אותי על רצפת הרחבה. נפלתי.
"יש לך שבועיים" אמר אחד הגברים מאחוריי
"תנצל אותם!!"