אאלה הם חיי. -פרק 8-

אוסטין הזה הוא הבנאדם הכי נוראי בכול היקום!
אם חשבתי שיומיים שהוא לא מציק לי הופכים אותו לבנאדם טוב -אז כ"כ טעיתי!
היום בבוקר, אחרי שמאט עזר לי להשלים את כל המבחן של ג'נט, אוסטין הגיח מאחור ושאל אם זה 'נכון מה שאיימי סיפרה לו'.
" אני אמורה לדעת מה הפוסטמה הזו סיפרה לך?" שאלתי לאחר שמאט השאיר אותי לבד עם אוסטין.
" את מרמה בשביל לעזור לאחותך…" הוא אמר את המשפט הזה באטיות מאוסה.
גלגלתי את עיניי ופניתי לכיתתה של ג'נט.
הסתרתי את תופס המבחן המלא מאחורי קלסר שהיה בידי וניגשתי למורה שישב ועקב במבטו אחר כל תנועה של התלמידים.
" אני צריכה להעביר את מפתח הבית לאחותי ג'נט. זה ממש דחוף לעכשיו" הוספתי כשקלטתי מה הולכת להיות התשובה שלו.
המורה נאנח ואמר לי לעשות את זה מהר.
הלכתי לסוף הכיתה. ג'נט ישבה בשולחן האחרון הצמוד לקיר. שלפתי את התופס המלא והחלקתי אותו לשולחן שלה.
" אל תמהרי להגיש עכשיו, שלא יחשוד בך.." סיננתי לה, מתעלמת מהמבט של התלמיד שישב לידה.
ג'נט נראתה מאושרת, היא לא הפסיקה לחייך עד שהגענו הביתה, אבל אז….. טוב, לא *סתם* אמרתי שאוסטין מגעיל.
אליזבת ואבא שלי חיכו לנו בסלון הגדול, הם ישבו זה לצד זה ונשאו מבט קשוח ורציני.
" היי אבא, היי אליזבת" זרקה ג'נט לחלל ומיהרה בעקבותיי לכיוון החדרים.
" בואו – הנה – מיד- ! " וואו איך שאבא נשמע עצבני.
ג'נט קפאה על מקומה אך לבסוף הסתובבה לאחור, אני ?….. אני פשוט עליתי לחדרי כאילו לא שמעתי אותו כלל.
יותר מאוחר ג'נט נכנסה לחדר שלי , לא היה קשה להבחין בכך שהיא כועסת ועצבנית.
" מישהו אמר לאבא ואליזבת על המבחן היום.." היא נזרקה על המיטה שלי וחלצה את הנעליים שלה.
" מישהו? מישהו כמו מי?" שאלתי והרמתי את מבטי ממסך המחשב.
ג'נט בדיוק באה לענות כשאוסטין נכנס לחדר, בידו האחת הוא חבק את הכדורסל החדש שלו ובידו השנייה אחז במשהו לא מוגדר, אני חושבת שזה היה…. אולי כפפות? באמת שאין לי מושג.
" מישהו כמוני, אולי…?" הוא נשא את החיוך הכי יפה שלו והקפיץ את הכדור שלו מיד ליד, לא לפני שהוא זרק את…מה שהסתבר כמגני ברכיים לחלל החדר שלי.
" אתה הוא זה שהלשנת?" שאלתי בחמה והרמתי את מגיני הברכיים מהמיטה שלי.
" כן, אני פשוט לא יכול לסבול אנשים שמשקרים, אל תאשימי אותי."
ג'נט פתחה זוג עיניים גדולות ופה ענק במיוחד.
" למה עשית את זה?" שאלה כשדמעות עלו בעיניה.
" אמרתי לך, אני לא יכול לסבול שקרים, אני פשוט מתעב שקר." הוא סובב את הכדור שלו על אצבע אחת, משועשע מעצמו .
" אתה יודע למה גרמת?" שאלה ג'נט והתקדמה לעברו בפסיעות קטנות אך בטוחות.
" אני מניח שגרמתי ליותר יושר בעולם." בחיי, הוא דורש פיצוץ.
"לא ! אתה גרמת לזה שהאבא שמרובע שלי הולך להתקשר למורה 'ולהתנצל' בשמי." עכשיו הדמעות שלה לגמרי ירדו במורד הלחיים.
" מה?" שאלנו אוסטין ואני יחד.
" אבל המורה בכלל לא יודע" אמר אוסטין והכניס את ידיו לכיסים.
" ממש אכפת לאבא שלי." לעגה ג'נט וברח לחדר שלה.
" יופי לך" סיננתי לאוסטין.
" תירגעי, לא התכוונתי שזה מה שיקרה…"
מלאך, פשוט מלאך האוסטין הזה

אני יושבת בחדר של טיילור, השעה עכשיו שלוש לפנות בוקר, הוא ביקש אחרי ארוחת הערב שנתייצב אצלו בדיוק בשעה זו.
" מה העניין?" שואלת ויקטוריה ,היא נראית ערנית למדי.
ג'נט לעומתה מפהקת פיהוק גדול ומחליקה על ריצפת חדרו.
אני נשענת על הקיר, בצמוד למתג החשמל ומבחינה בו בעניין.
" מה הסיפור, טיילור?" שואלת ויקטוריה לאחר כמה דקות.
" אוקיי, מי כמוני שונא את הסמארטים?" שואל לפתע טיילור.
הידיים של כולנו מתרוממות מעלה באחת .
" למה אתה שואל?" ג'נט לא דואגת להסתיר את הפיהוק הגדול שלה עם כף היד.
" כי נמאס לי מהם, אני ממש שונא אותם." משיב טיילור ומעביר יד בשיערו החלק, הוא עושה את זה הרבה כשהוא מנסה לחשוב על משהו או כשהוא לחוץ.
" לכולנו נמאס מהם, כולנו שונאים אותם" אני מסננת.
" כן, בגלל זה חשבתי אולי פשוט ….. נעשה עם זה משהו…" הוא מעביר פעם נוספת את ידו בשיער. אוקיי, הוא לחוץ (?).
" כמו להרוג אותם בשנתם? משהו כזה?" עיניה של ג'נט נדלקו.
"משהו דומה.." טיילור מחייך חיוך ערמומי.
"אוקיי, אני מקשיבה.." ויקטוריה מנתקת את מבטה מהפלאפון ומפנה את כל תשומת ליבה לטיילור.
" בואו נתחיל כך, ויקטוריה, את מי את הכי שונאת?"
" איימי" לא לקח לה הרבה זמן להשיב.
" סבבה, טס, את מי *את* הכי שונאת?" .
אני מביטה באחים שלי שנועצים בי את עיניהם.
" אוסטין, אילו רק הייתי יכולה לחנוק אותו עכשיו.." אני לוחשת, מה שגורמם להם לחייך עוד יותר.
" ג'נט?" ויקטוריה פונה לג'נט.
" אני שונאת את כולם, אפילו את קלייר, היא כ"כ סתומה שא"א לחבב אותה"
" מצוין" אומרים ויקטוריה וטיילור יחד.

תאמינו או לא, אבל יצאנו כולנו יחד בשעה שלוש וחצי בבוקר לחצר האחורית, אמרתי לאחים שלי שיש שם הרבה תולעים קטנות וחלקלקות בתקופה הזו…