לא הזמן: פרק שלישי

עיניים אפורות מנוקדות בכחול
וממוסגרות בשחור.
זה מה שתראו אם תביטו אל תוך עיניי.
למרות שאיש לא העז לישר מבט אל עיניי,
כבר כמה עשורים.
נאנחתי, וזזתי מן המראה.
יש לי דברים יותר טובים לשוב עליהם.
כמו גוס, מחשבה במוחי זעקה לפתע.
לא, כמו אוגוסטוס, תיקנתי את עצמי לאחר שנייה.
הוא אינו ידידי או מישהו שחשוב לי,
אסור לו להיות, גערתי בעצמי.
למה הכול חייב להיות מסובך כול-כך?
למה אני פשוט לא יכולה ללכת לשם,
ולהגיד לו מה אני מרגישה?
אה, כן, נזכרתי, כי אני תקועה כעצמי.
אני הערפדית החזקה ביותר בפלנטה מטופשת הזו,
ואני עדיין לא יכולה לעשות ככול העולה ברוחי.
טוב, תכנית, אני יכולה, אבל אני לא אעשה את זה,
בגלל שעתידם של כול היצורים החיים,
נמצא על כתפיי.
למה?
אין לי מושג, אבל ידעתי שהייתי צריכה למות
כשעוד יכולתי, אבל לא עשיתי זאת ועכשיו אני מתחרטת.
ואני כנראה אתחרט לנצח.
טוב, לפחות הצלחתי להבטיח את ביטחונו של אוגוסטוס.
אני מקווה.