הנסיכה של פרינייל פרק 2

פרק 2
ארוחת הערב עברה בנעימות, כולם לכמובן בהו באדריאן ורנדהאו ובסיליה. הארוחה הייתה מספקת, ואחרי שכולם סיימנו לאכול ונמזג היין, אדריאן פנה אל סיליה בנוכחות כולם ושאל אותה האם תרצה להתלוות אליו לטיול עם הסוסים בגבהות של פרינייל, כמובן שסיליה הסכימה והסמיקה קלות, היא הגניבה מבט לאמה, שאושרה היה ניכר על פניה באופן משמעותי.
כאשר הם יצאו לארווה הסוסים כבר היו מוכנים לרכיבה, אדריאן עזר לה לעלות על הסוס, הוא הושיט לה את ידו והיא קיפצה בחינניות על הסוס. עשרות פעמים היא התאמנה על רכיבה "נשית" על סוס, שני הרגליים בצד אחד, זה בא לה בקלות, דם נסיכותי זורם בורידיה, זה היה חייב לבוא לה בקלות.
בזמן שהם רכבו לגבהות, הם דיברו על המון דברים, סיליה החמיאה לאדריאן על רכיבתו המרשימה אפילו כי ידעה שיש טובים ממנו, האדם הזה אמור להיות בעלה לעתיד, היא תעשה הכל בכדי לכבוש אותו.
הם הגיעו וגבעות וירדו מן הסוסים, הם התיישבו בצל מסביבת פרחים בשלל צבעים. סיליה הסתכלה על אדריאן, הוא היה צעיר, יפה תואר, עיניו החומות ירוקות נראו כל כך טוב לצד הפריחה של פרינייל עד שהיא הסמיקה קצת.
"ספר לי על מסעותיך" סיליה ביקשה מאדריאן לאחר כמה דקות שהם שכבו על האדמה ללא מעש.
"הייתי בהמון מקומות הליידי סיליה, יש לי המון סיפורים לספר לך, רק תבחרי נושא" אדריאן ענה לה והיישיר אליה מבט בזמן ששכבו אחד לצג השני.
"אני רוצה שתספר לי על המקום הכי יפה שהיית בו, יותר יפה מכאן" היא אמרה והצביעה על האופק מלא בפרחים של פרינייל.
"יש לי סיפר מתאים בדיוק למה שאת מתארת, הייתי בן עשר, אבי התעקש שאצטרף אליו למסעו בפגישת סגן המלך, בעיר המרכזית…" הוא סיפר וסיליה קטעה אותו "עיר המלך? העיר שהארמון המלכותי נמצא שם?" היא שאלה בפליאה וסקרנות אמיתית. "כן עיר המלך" הוא ענה וצחקק תוך כדי והמשיך "אז הגענו לעיר המרכזית, הדרך לשם הייתי מייסרת ומלאה באבנים, והיינו צריכים לעצור את הכרכרה כחצי תריסר פעמים בגלל שהיא נתקעה באבנים, אז כאשר הגענו לשם, אני, ילד בן עשר הייתי חסר ציפיה ואמ..עצבני ולחוץ אפשר לומר. ואז כאשר נכנסנו דרך השער הגדול, זה היה אחד הדברים הכי יפים שראיתי, העיר כולה הייתה מוקפת בחומה, לכן אי אפשר היה לראות זאת מלפני כן אבל ההבדלים בין תוך החומות למחוצה להם הוא בלתי יאומן, העצים גבוהים כמו הארמונות הכי גבוהים, חיות רצות בחופשיות, פרפרים בשלל צבעים וילדים קטנים רצים ומשחקים, ראיתי בנות קטנות רוקדות להן ונערים נלחמים להם בחרבות מעץ, כל זאת סביב אגם גדול אחד, כלבים וחתולים רודפים אחד אחרי השני וסוסים רצים בחופשיות באיזור מגודר" אדריאן נזכר במראות האלו וחיוך התפשט על פניו "כמובן שבתור ילד צעיר מה שיותר משך אותי היה לאחר מכן, כאשר המשכנו את מסענו בכרכרה אל כיוון הארמון, כאשר נכנסנו אל תוך הארמון אני ראיתי קבוצה של אבירים מתאמנים, כבר בשנייה הראשונה הייתי מוקסם, אבי אביר, סבי היה אביר ואני, כל מה שרציתי היה להיות כמוהם, בשנייה שעצרו את הכרכרה אני רצתי לכיוון שלהם והסתתרתי בזמן שראיתי כיצד התאמנו"
אדריאן העביר את ידו בשערו וקם משכיבה לישיבה, סיליה עשתה כמוהו ושניהם היו קרובים יותר משסיליה הייתה קרובה אי פעם לאדם אחר.
"שעות הם חיפשו אחרי, את כל השומרים של הארמון הם הזעיקו עד שמצאו אותי רדום באותו מקום שהתחבאתי אחרי שצפיתי בהם שעות" סיליה צחקה וכך גם אדריאן "אני בטוחה שהם לא נתנו לך לשכוח את זה" "אין לך אפילו מושג" הוא אמר תוך כדי צחוק.
"את האימונים התחלתי כמה חודשים אחרי זה, וכאשר הייתי בן 16 השתתפתי המלחמה הראשונה שלי שם קיבלתי את זה" הוא אמר כאשר הזיז את שיער מפניו והראה לסליה צלקת שנמצאה ממש לצד קו השערות שלו בצד שמאל של פניו ונמשעה עד לגבה שלו, סיליה העבירה את ידה על הצלקת
"זה כואב?" היא שאלה דאגה נשמעה בקולה.
"לא,אבל זה כאב אז" הוא אמר ושם את ידו מעל היד שלה שליטפה את הצלקת שלו.
שניהם בהו בעיניים אחד של השני, סיליה שמעה את הלב של עצמה פועם בקצב מהיר, אדריאן ידע שסיליה אכן החלטה טובה בתור אישה, היא הייתה יפה, מצחיקה ונפלאה, הוא יכל לראות את עצמו איתה עוש שנים ארוכות, לכן הוא לא היסס ונישק אותה.
נשיקה רכה על השפתיים, זאת הייתה הנשיקה הראשונה של סיליה, הלב שלה כמעט עצר מהמהירות שהוא פעם, היא הרגישה כמו נוצות על השפתיים שלה, אדריאן הניח את הידיים שלו על הלחיים שלה, והיא הקיפה אותו כמו בחיבוק, הנשיקה הייתה רכה ואז היא הפסיקה.
אדריאן הסתכל על סיליה והיא עליו ושניהם חייכו
"בואו צריך כבר ללכת" הוא אמר בעודו מבחין בכך שהתחיל כבר להחשיך, הוא הושיט לסיליה את ידו והיא תפסה אותה בקלות והוא הרים אותה.
הוא תפס במותניה והרים אותה אל הסוס, כמובן שסיליה האדימה ורק מילמלה "תודה" קטנה.
שניהם, על הסוסים דהרו לכיוון הטירה של פרינייל, והגיעו לשם תוך זמן קצר, הם נכנסו יחד אל הטירה והלכו היישר אל חדר המשקים, שם כולם היו משוחחים וצוחקים, אמה, הליידי גיליה, הביטה בהם ישר חיוך מרוצה מרוח על פרצופה.
"ביליתם בנעימים?" היא שאלה ללא בושה.
"כן אמא" "כן הליידי גילינה" שניהם אמרו ביחד וצחקו.
החיוך על פרצופה היה כל כך גדול, שסיליה הייתה מופתעת לראות אותו.
"אני מבקש את הרשות שלך הליידי גילינה לשלוח לאבי מכתב בו אני מכריז על אירוסינו" אדריאן אמר ולקח את ידה של סיליה והסתכל על פניה הסמוקות והמחויכות.
"אני אשמח לכך לורק אדריאן ורנדהרו" היא אמרה וקמה אליו, הוא עזב את ידה של סיליה ונישק את ידה של גילינה.
"אתה כל מה שרציתי לבת שלי" היא אמרה והעבירה את ידה סביב הלחי של סיליה, שעדיין הייתה סמוקה.
"אז בואו נשתה!" אמר טוריי, דודה של סיליה בזמן שמזג לכולם כוס נכבדת של יין והעביר לכולם, שצהלו ושמחו והחגיגה נמשכה אצל כולם הרבה אחרי שסיליה ואדריאן הלכו כל אחד לחדרו בכדי לישון.