shaharcoh3
די מעצבן שאי אפשר פה לשים דגשים או לעשות את הכתב נטוי לצד...

עכשיו, אני מעדכנת במהירות, אבל בפרקים הבאים אני פחות אמהר, כי אני לא רוצה שתגיעו למצב שתגיעו אל סף הפרקים שיש לי על המחשב. (זה קרה לי באתר אחר שבו אני מעלה את הפיק, וזה לא כזה כיף לתת לקוראים לחכות הרבה זמן...)

אנני – פרק 2

shaharcoh3 27/02/2014 740 צפיות 3 תגובות
די מעצבן שאי אפשר פה לשים דגשים או לעשות את הכתב נטוי לצד...

עכשיו, אני מעדכנת במהירות, אבל בפרקים הבאים אני פחות אמהר, כי אני לא רוצה שתגיעו למצב שתגיעו אל סף הפרקים שיש לי על המחשב. (זה קרה לי באתר אחר שבו אני מעלה את הפיק, וזה לא כזה כיף לתת לקוראים לחכות הרבה זמן...)

פרק 2
התוכנית
ניל קם בבוקר, עם הרגשה רעה בבטנו. הוא הסיט את הכליות הלבנות, קם והביט בחלון שליד מיטתו. השמיים היו אפורים, והעננים נראו עגמומיים.
סימן טוב יותר מזה? טוב, הוא החליק על הספוג בחדר האמבטיה כשצחצח שיניים והחליף גלימה שלוש פעמים כי בכל אחת היה פגם אחר. לבסוף מצא גלימה נורמאלית. ניל נאנח ולבש אותה במהירות.
הוא ירד לחדר המועדון במצב רוח רע והתיישב בכורסא הקרובה באנחה כבדה. הוא חיכה לאנני שתרד מחדרה, כי הוא לא היה יכול לעלות. בפעם הקודמת שניסה, הוא שבר את ידו, וזה לא היה ממש נעים. זה קרה בשנתו הראשונה, ואף אחד לא טרח להזהיר אותו מהמדרגות.
אנני ירדה לבסוף, וניל לא הבין לרגע למה חשב שהיום עומד להיות רע כל כך. אנני לבשה גלימה בצבע שחור שהגיעה עד לברכיה, והפסים השחורים בשיערה היו כהים. עיניה האפורות היו מהפנטות כתמיד.
תיקה היה על כתפה. הוא היה בצבע תכלת, ודי בלוי וישן. ניל חשד שזה היה תיק ישן של אמילי. על כל אחת אחרת זה היה נראה מכוער, אבל לאנני זה התאים.
"מה קורה?" שאלה. ניל שם לב פתאום שהוא בוהה. הוא מיהר להתנער מזה.
"בסדר." מלמל.
"חכה שתשמע את התוכנית שלי." היא חייכה חיוך מסתורי ושובב ולקחה אותו למדשאות, איפה שיוכלו לדבר בשקט.

"אנני, לא! הפעם הגזמת!" ניל יצא מכליו לשמע הרעיון החדש של אנני, וגרוע מזה, הרצון שלה שישתתף בזה.
"נו, ניל…" אמרה בקול מתכנן והפצירה בו. ניל הרגיש את דמו פועם בעורקיו. הוא מעולם לא כעס על אנני כך, ומעולם לא רצה לכעוס עליה כך.
"אנני, לא!" ניל לקח נשימה ואנני ניצלה את זה.
"תקשיב שנייה-"
"לא! לשם שינוי, אני אדבר ואת תקשיבי!" קטע אותה והתנשף ברוגז. אנני השפילה את ראשה, אבל מיהרה להרים אותו כשהבינה שזה סוג של סימן תבוסה. "את יודעת שהטבע שלו זה לפגוע בכולן, אבל לך זה לא אכפת, נכון? את רק רוצה תירוץ לפגוע בו." ניל ניסה לא לצעוק ולא להתרגז, אבל אנני סירבה להקשיב.
"תפסיק לנזוף בי! אתה לא אבא שלי. אתה עוזר לי או לא?!" אמרה בנימה תוקפנית ונעצה בו זוג עיניים אפורות כועסות.
"לא." אמר בקול שקט.
"אז אל תפריע לי." סיננה ועברה לידו בשביל להמשיך לחדר המועדון. זה נראה לניל כאילו העולם נעצר, וממשיך בהילוך איטי. הוא היה יכול להרגיש את זרועה מתחככת בזרועו. הוא לא זז ממקומו ולא הזיז את ראשו, אלא רק את אישוניו לכיוונה של אנני.
מבטיהם נפגשו. ובפתאומיות שבה העולם נכנס להילוך איטי, כך הוא גם יצא מזה. ניל נשאר במקומו מאובן ומבולבל במשך כמה דקות. הוא צפה באנני הולכת לחדר המועדון בכעס ובראש זקוף וגאה, שיערה הבלונדיני המעוטר בפסים שחורים מתחבט על גבה.
ניל נאנח. שאר היום עבר עליו ביעף. הוא לא הקשיב באף שיעור, אלא רק הניח את ראשו על ידיו חשב על התוכנית המופרעת של אנני. בשיעור שינוי צורה, המורה כעס עליו שלא הקשיב, וכשניסה לשנות את הספל, יצא לו קלמר בצבע כחול יפה, עם דוגמת להבות עליו, כנפי דבורה רגליי פיל וראש ג'ירפה. הרבה תלמידים צרחו כשהפסל-דבורה-ג'ירפה-פיל התעופף בחדר ותקף ילדים מסכנים וניסה ספק לעקוץ אותם ספק לחרבן עליהם.
הפרופסור נזף בו, אבל חוץ מזה לא עשה הרבה חוץ מלנפנף את שרביטו ולהעלים את הספל המוזר.
כשהיום הסתיים, ניל התקדם אל המדשאות. הוא הלך רחוק, אל העץ החביב עליו ועל אנני, בצילו היו נהנים לעשות שיעורי בית ולפטפט. הוא נזכר בימים האביביים בהם היו מתענגים על השמש הנעימה ומכינים שיעורים בנחת, ובימים המושלגים בהם היו מתכסים במיליון שכבות מעילים ויוצאים לקרב כדורי שלג אדיר אחד נגד השני, או נגד דניאל מלר וחבורתו.
ניל התיישב ונשען על העץ. הוא נגע בדשא הירוק, שאף את ריחו והתענג על רגעי השקט. לא היו תלמידים רבים שם, כולם היו במיני טורניר של שח הקוסמים, שלא ממש עניין את ניל.
הוא ידע שברגעים אלה ממש אנני מבצעת את שלבי תוכניתה האכזרית. הוא לא ידע איך היא תצליח לעשות את זה, אבל הוא ידע שהיא תצליח. כשאנני רוצה משהו, היא תשיג אותו.
את כל היום ניל בזבז בישיבה מתחת לעץ החביב עליו. עיניו הנבונות סרקו את המדשאות בחיפוש אחר בלגן או משהו אחר שיפר את השלווה. כך עבר עליו שאר היום, בבדידות.
כשהערב ירד, והשמש הייתה בתהליכי שקיעה, ניל התייאש וקם ממקומו. הוא גילה שכל גופו התאבן מהישיבה הממושכת. הוא מתח את גפיו ואת ידיו בזהירות, והתחיל ללכת. הוא לא הלך יותר מחמש דקות כשאוזניו קלטו רעש קטן.
הוא הסתובב במהירות, ליבו דופק במרץ. הוא ראה את מה שעיניו חיפשו כל היום – מהומה.
ניל ראה שמשהו קורה. הוא רץ כמו הרוח אל המקום. הוא התפלל וקיווה שזה לא מה שהוא חושב שזה, שזה לא מה שאנני תכננה, שזה לא פרי ידיה.
תקוותיו התנפצו כשראה את דניאל מלר על הרצפה, נשען על מרפקיו, עיניו נפערות בפחד והכחול שבהן נצנץ בבעתה טהורה. שיערו השחור היה פרוע יותר מאי פעם. בגדיו היו מלוכלכים ומלאים קרעים קטנים וידיו מלאות חתכים.
ניל הביט ביצור – בבוגארט שאנני הביאה. צורתו הייתה גבר ואישה, שצעדו אל דניאל. הגבר היה גבוה. שיערו היה שחור ופרוע, כמו של דניאל עצמו ועיניו בצבע חום. גלימתו בצבע חום התנופפה ברוח הפתאומית שנשבה ונראה מפחיד למדי. האישה שלצידו נראתה הרבה יותר מאיימת. עיניה התכולות הביטו בדניאל בזעם ושיערה החום התנפנף ברוח, גלימתה בצבע האזמרגד עפה גם היא ברוח והעניקה לה מראה מבעית. שניהם נשאו שרביטים, וכיוונו אותם אל דניאל. אף נפש חיה לא נראתה באופק, כנראה בגלל טורניר השח.
ניל רץ בין דניאל לבין היצור מבלי לחשוב בכלל. הבוגראט הביט בו בעניין ושינה את צורתו.
ניל צפה בבוגראט גודל וגודל עד שהפך לאיש זאב.
"רדיקולוס!" צעק ניל מבלי להניד עפעף. פרוותו של האיש זאב הפכה וורודה, ואז הבוגראט התפוצץ לשמע הצחוק המתוח של דניאל.
דניאל הרפה את שריריו המתוחים ושכב על הרצפה בלי מטרה.
"קום מלר." אמר לו ניל כמעט ביריקה. היום הזה סחט אותו כמו מיץ ועייף אותו. ניל בסך הכל רצה לשכב במיטתו ולנוח, להוציא את כל האנרגיות השליליות שהיום הזה הכניס בו. אבל היו לו דברים יותר חשובים לעשות.
"אני בסדר." אמר דניאל.
"אמרתי לך לקום." אמר ניל בנימה תקיפה. דניאל קם במהירות.
"למה עזרת לי?" תקף אותו פתאום.
"אל תהיה טיפש מלר, לא ככה מתחילים שיחה עם מי שהרגע הציל אותך. ואתה יודע, תודה לא תזיק." אמר ניל בארסיות. הוא הסתובב, והתחיל ללכת לכיוון הטירה.
"אני יודע שאנני אחראית לזה." קרא מאחוריו. ניל נעצר, והוא היה יכול כמעט לחוש את שפתיו של דניאל מתעקלות לחיוך. "אני מספיק ג'נטלמן כדי להגיד לך להזהיר אותה. תגיד לה שנקמה מצפה לה, והיא תבוא בקרוב מאוד. היא תתחרט על הרגע בו החליטה להביט את הבוגראט הזה לכאן." ניל השתדל להתעלם והמשיך ללכת.
"אין פה אף אחד ניל, אבל אני אדאג שאנני תושפל לפני כולם." הוסיף. לניל היה קשה להמשיך ללכת מבלי להסתכל לאחור, אבל הוא עמד בניסיון בכבוד. הוא לא סיפק לדניאל את ההנאה בראותו את המבט המבועת על פרצופו.
הוא הלך לחדר המועדון כמו סהרורי ולא ראה את הדרך, או הסתכל. הוא הגיע לחדר המועדון ועלה במדרגות. ניל פשוט שכב על המיטה, והתחיל לצחוק. צחוק קר חסר הומור.
"הכל בסדר?" שאל אחד משותפיו לחדר, ילד בשם קופר. הוא היה רזה מאוד, בעל עיני אגוז חומות שמשקפיים שחורים כיסו אותן ותווי פנים עדינים. ניל הנהן בשקט ונרגע קצת. הוא חשב על האזהרה של דניאל. הוא ראה כמה דניאל נסער מהמקרה, והנימה בה הבטיח נקמה, זעזעה את ניל לגמרי.


תגובות (3)

כן, אני יודעת…
ולי אף פעם אין סבלנות ואני נותנת להם לחכות. אני מרושעת…
המשך!

27/02/2014 10:20

אני יודעת שאת כזאת, נטע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
תמשיכי כבר את הסיפורים שלך! (גם אני דיי כזאת.. ~מבט מבויש~ אבל אני מפסיקה עם זה!)
תמשיכי!

27/02/2014 11:06

פרק מצוין, את כותבת מדהים, תמשיכי

27/02/2014 11:42
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך