|אני| חלק שני

– שנת 2009, בית ספר תיכון –
"אז אני רוצה להזמין לפה, בהמון כבוד את איזבל!"
אף אחד באולם לא שם לב לנוחכותי. הם היו עסוקים בדבריהם. ככה הם כל הצעירים.
גם אני צעירה רק בת 17 הייתי. ובבית ספר התיכון הייתי כגילם. אך אני בנפשי הייתי בת מאה כי אף אדם לא עבר את הרגש העז שהתחפר לליבי, וקפא.
"אני…" הצעקות המשיכו. המורים ניסו להשתיק את התלמידים. ניסו.
אני לא התעצבנתי. אני שתקתי. כמו בכל הרצאה או דיבור שהיה לי עם אדם, סרקתי כל אחד ואחד מהם. בדקתי את תכונותיהם, את מראה פניהם ו"מחשבותיהם" כי צעירים הם עוד. הם לא ידעו איך להסתיר את עצמם, חלשים מדי היו הם.
חייכתי למראה המלגלג של המורים בעוד התלמידים צוחקים ונהנים מהמורות חסרות הישע שמנסות להשקיט אותם בעוד הם כמו חיות פרא נהנות מקורבנותיהם הסובלים באיטיות ובייסוריות.
"תמיד שאלו אותי, מה הוא ההבדל ביני לבין אנשים אחרים, נשמות "טהורות" כמוכם…"
אמרתי בקול שקט ואיטי. "אני אף פעם לא ידעתי מה לענות להם. הרי מה הוא באמת ההבדל? אני רק ילדה בת 17, חלשה, לא חכמה, לא ניסיונית מספיק. אבל…" לאט לאט ראיתי איך התלמידים משקיטים, איך הם מתעניינים עוד ועוד. עוד ועוד ועוד ועוד עד, שכולם היו שקטים ובהו בסקרנות.
כמה מהם חייכו חיוך עוקצני או ששלחו אלי מבטי אימה כמנסים להפחיד.
"אחד ההבדלים, ההבדלים היחידים שיש בינינו…" אמרתי עם מבט אטום וחסר תחושה עצום,
"זה שלי אין גבולות…" חייכתי. "מה זאת אומרת אין לי גבולות? מה זאת אומרת? מה אני חושבת לעצמי שאני יכולה לומר דבר כזה נורא שאין לי גבולות. אתם בטח חושבים שאתם יכולים לומר אותו הדבר לגביכם. אנחנו חזקים, "חכמים", חיים. איך אחנו לא יכולים להיקרא חסרי גבולות?" אמרתי בקול מהיר אך חזק וברור. מוזר שמחשבותי בפעם הראשונה התאמצו להתבטא ולדבר דווקא עכשיו. אך כנראה שאלוהים מפתיע, אפילו אם איני מאמינה, אני מאמינה שאני כן רציתי להוכיח. רציתי לעזור.
זאת לא באמת תיהיה כמו כל הרצאה שאני הצגתי. זה יהיה יותר.
"זאת אומרת, שלי אין גבולות ולכם יש. כי אני הזדעזעתי. והיום, זה קרה שוב." שקט.
ברור שיהיה שקט, אפילו המורים התפנו ממעשיהם בכדי לבהות בי. למה ילדה יכולה לקרוא לעצמה חסרת גבולות רק בגלל זעזוע?
"אני ראיתי מוות, אני חוויתי כאב, אני ראיתי דמעות, אני הרגשתי דם, אני חזיתי, אני הרגשתי, אני התאכזבתי… ויודעים מה היה ההכי כואב? האפשרות לפרוק זאת בדמעות. כי אני לא פרקתי." הפעם ליבי פעם בעוצמות מטורפות. איך יכול להיות שאני מספרת את כל סודות חיי לילדים אלו? לילדים, לא לנערים ונערות. הם עדיין לא זכו בכבוד כזה. אבל אני לא הבנתי. מה אני אומרת? הייתי צריכה לשתוק פשוט, אך לא עשיתי זאת. לא עשיתי.
"אתם בטח חושבים למה בטלוויזיה ובראיונות אני תמיד כולכך אטומה? כולכך לא פחדנית? כי מה לי ולפחד אם חוויתי את ה-פחד. אם אני מבינה זאת יותר מכולכם. מה לי להפסיד? בושה? אני לא מפחדת מבושה. בושה לעומת מה שאני חוויתי זה כלום. זה כמו חתיכת מסטיק שנזרקה לפח.
דביקה היא ונדבקת היא לכל אדם שנוגע בה אך היא עדיין קטנה ולהתרבות יותר ממה שהיא, היא לא יכולה. ובגלל זה, לי אין גבולות ולכם יש, כי אני לא מרגישה חרטה או עצב עם כל מילה ומילה שאני מוציאה מפי, כל מה שאני מרגישה למילותי זה אטימות ומטרה, למסור את המסר להבא.
אבל לכם זה כן משנה, כי לפי מבטיכם, והתעניינותכם אני יודעת שאני כן השפעתי וזה ההבדל. אתם מושפעים מדברים, ממילים, ממראות, מזוועות. אני לא. לי אין גבולות ולכם יש כי אתם מרגישים וזאת הסיבה. הסיבה שאני אומרת פעם ראשונה לכם. ואני מקווה שבפעמים הבאות שאני אבוא לפה, לא תיקחו אותי כמובנת מאליה. כי נכון שאני אטומה, ושאני כמו אבן בלתי ניתנת לשבירה אבל אני עדיין יכולה להרגיש. אני יכולה לפתח את הרגשות שלי. אני יכולה לחזור לקדמות. אך זה לדעתי יקרה רק בגן עדן, כי יציאה היא בלתי אפשרית במקרים כאלו."
כל האולם היה שקט, כל העיניים היו מופנות אלי, אך לזה כבר התרגלתי, חוסר הנוחות נעלמה אצלי כלא הייתה וכל שנשאר זה נטל, נטל שלא ירד לי מהלב, נטל נשכב, נטל של כאב.