^^שיניים חדות^^ | פרק 3 | חלק ג'+ד'

-חלק ג'-

* החלום חזר בזיכרוני. השפתיים שלו, שנישקו וליטפו את שפתיי שלי…
זה היה דה ז'ה וו מטורף! "היי! אתה! עזוב אותה!" *
התעוררתי מחלום התשוקה שאחזה בי. "ממממ…!" ניסיתי לקרוא. דחפתי אותו בידי. "היי עזוב אותה!"
הפריק ניתק ממני והביט אחורה. ניגבתי את שפתי. "אדי?!" –"אדוארד?!" קראנו אני והפריק
"עזוב אותה!" הוא קרא ורץ לעברנו.
"אבל אמרתי לך שאני סקרן…" אמר הפריק, וחיוך ממזרי נמתח על פניו.
אדי היה אדום כולו. הוא התנשף בכבדות ונעץ בי מבטים.
הייתי לגמרי מבולבלת…
"וחוץ מזה.." המשיך הפריק, "זה לא עניינך!" הוא הסתובב אלי לנשק אותי.
"אל תיגע בה!". אדי תפס בחוזקה בכתפו של הפריק, והדגיש כל מילה.
"למה? מי אתה שתגיד לי מה לעשות?!" שאל הפריק.
"אמרתי אל תיגע בה…" סינן אדי.
"למה? אמ? תלשין עליי לסטריגויל*?" שאל הפריק וצחק. "רקס, עזוב אותה, זה בינינו" אמר אדי.
"לא יכול…" אמר הפריק. "וגם לא רוצה!" הוא קרא. הוא הסתובב אלי. ו…. זה היה כמו בסרט! הוא… גידל ניבים?!
"אהה!!" צרחתי. "רקס!" קרא אדי. הפריק התמוסס מעליי… נפלתי ארצה.
"ג'ס!" קרא אדי וחיבק אותי. "את בסדר?" –"לא! אני חיה בסרט! אני ראיתי… ערפד!!" קראתי. "ששש!!" אמר אדי ועזר לי לקום. "את סתם דמיינת את זה… לא היה שום ערפד…." –"אבל זה נכון אדי!" קראתי.
"את סתם מדמיינת…" הוא אמר. השמש סנוורה מאוד. "אהמ.. לא… חם לך מדי?" שאל אדי. "לא…. בעצם… כן… דיי חם היום…" אמרתי. מוזר… מקודם לא הרגשתי שום שוני בטמפרטורה….
"אוי…" מלמל אדי. "מה אדי?" שאלתי.
"רגע… אמרת שראית ערפד?!" שאל אדי.
"כן! מה אני מנסה לומר לך?!" קראתי, "ראיתי את הפריק הזה עם ניבים של ע-ר-פ-ד-!!" קראתי.
"אוי… זה לא טוב…" מלמל אדי.
"מה? מה לא טוב? אדי מה קרה?!" שאלתי, מבוהלת.
"ג'ס…. אני חייב לספר לך משהו…"
"מה אד?" שאלתי. הרגשתי לחוצה ומבוהלת.
"ג'ס… את עוברת תהליך שינוי…. קשה… בערך…" –"אד, מה?!" שאלתי. דיי משועשעת אפילו…
"ג'ס. תקשיבי לי רגע! את….. אהמ… מתערפדת…"
"כן… ממש!" צחקתי, "אחלה בדיחה אד, עכשיו בוא נחזור לכיתה, טוב?" אמרתי והתכלתי ללכת. "רגע… אז השיניים של הפריק… היו חלק מתחפושת?" קראתי-שאלתי. "חה! חה! הצלחתם לעבוד עלי… כל הכבוד אד, אתה יודע שקשה לעבוד עלי.. והפחדת אותי כהגון!"
"ג'ס! הלו?! את מוכנה להקשיב?!" קרא אדי.
"מה?" שאלתי משועשעת, "בטח גם לך יש ניבים… נכון?" שאלתי. צוחקת.
"אם… כן.." הוא אמר…
"מה?!"
אדי פער את פיו. ניבים!
פתחתי את עיניי בפליאה.
"אוי לא.."

-חלק ד'-

*אדי פער את פיו. ניבים! פתחתי את עיניי בפליאה. "אוי לא.." *

"אהההה!!!!!!" צרחתי. –"שש.." ג'ס, אל תפחדי.." –"מה לא לפחד?!?! ערפד בדמות של נער פריק תוקף אותי, והחבר הכי טוב שלי, מספר לי אחרי שתים עשרה שנה, שפתאום, הוא ערפד!" צעקתי.
"זה לא נכון!" הו צעק. הבטתי בו, מרימה גבה.
"טוב… טכנית, זה נכון… אבל.." –"אוי, עזוב אותי אדי!" אמרתי. "דיי ג'ס… ערפדים לא באמת קיימים! את יודעת את זה…." ניסיתי להרגיע את עצמי.
"תראה לי עוד פעם את הניבים" אמרתי. –"מה?! לא! אין סיכוי!" –"אד! תראה לי את הניבים!" אמרתי, מדגישה כל מילה.
"אינמצב ג'ס!" מחה אדי.
"כן? אתה רוצה לראות שממחר כל השכבה יודעת שיש לי חבר ערפד?" שאלתי. "כן? נראה אותך! במילא אף אחד לא יאמין לך!" הו אמר. משלב את ידיו, ומחייך חיוך ניצחון. "אה… אמ.." גמגמתי –"אחד אפס לי" הוא חייך.
"טוב…. זה לא יכול להימשך ככה, את יודעת…" הוא אמר והתקרב אליי.
"מה לא יכול להימשך?" שאלתי. –"את יודעת… אני לא יכול להסגיר אותנו.." הוא אמר, והתקרב עוד צעד.
"להסגיר את מי?" שאלתי.
"אותי, את רקס… ובכללי, את כולם" הוא אמר והתקרב עוד צעד, "הרי אני יודע שאת סקרנית… את יכולה להרוס הכל!" הוא אמר.
"להרוס את מה, אד?!" שאלתי, עצבנית.
"טוב תשמעי! אני לא יודע עד כמה רקס שיבש לך ת'מוח! אבל זה עומד להשתנות… ואני מקווה ממאוד שלא!" הוא רטן, "את הופכת לערפד!" –"מה? חה! זה הדבר הכי טיפשי ומפגר ששמעתי כל החיים שלי!" מחיתי.
"אל תאמיני! אבל אחר כך, שתתמודדי עם ניבים יחד עם החצ'קונים, אל תבואי אליי להתבכיין.." הוא אמר.
"מה?! אין לי חצ'קונים!" אמרתי.
"מה את אומרת?" הוא אמר. "אז עכשיו תני לי למחוק את זה" –"את מה?!" –"את הזיכרון המטופש הזה שלך.." הוא אמר, והניף את ידו. הוא העביר את ידו מעל פניי.
"איזה זיכרון?" שאלתי. 'רגע… למה אני באמצע השיעור, בחוץ? אה כן… השיעול המרגיז הזה…' חשבתי.
"את רק… השתעלת נורא חזק, אז התאווררת, ויצאתי איתך" אמר אד.
"א…. אוקי" אמרתי וחייכתי.
"איך את מרגישה?" שאל אדי. -"אמ… יותר טוב… לפחות השיעול המרגיז הזה פסק…" אמרתי וכחכחתי בגרוני.
"טוב.. בואי נחזור.." אמר אדי.
הלכנו יד ביד עד לכיתה.
"מרגישה יותר טוב, ג'סיקה?" שאלה המורה. "כן… הרבה יותר טוב…" אמרתי, והתיישבתי חזרה במקומי.

כשחזרתי הביתה, חזרתי לבית ריק.
"אמא?" קראתי.
חיממתי לי ארוחה במיקרו, והתיישבתי לאכול.
אדי צלצל אליי
"הלו אד, מה?" שאלתי
"ג'ס, רוצה ללכת היום לקניון? אני, מייקי ואליזבת תכננו לצאת היום, אז חשבתי.." –"אין בעיה אד" אמרתי, ותחבתי לפי עוד מקרונים.
"יופי…. אז אני אאסוף אותך ב… חמש?" –"מצויין" אמרתי.
"ביי" הוא אמר.
אמא נכנסה הביתה, "היי חמודה, את מסתדרת?… אה יופי, את כבר אוכלת" היא אמרה, סוגרת בעזרת רגלה את הדלת, כשבידיה סלים עמוסים מהסופר.
"כן… ובחמש אני יוצרת לקניון עם אד מייקי ואליזבת…. אז תודיעי לי מתי אבא ורובי, טוב?" שאלתי ונשקתי ללחיה.
"רק אל תחזרי מאוח…" –"בסדר!" אמרתי ונכנסתי לחדרי, להתארגן.

בחמישה לחמש הפלאפון שלי צלצל.
"היי ג'ס, את מוכנה?" שאל אדי.
"כן, כן… אני כבר יורדת" אמרתי וניתקתי.
"ביי אמא! יצאיתי! קראתי וסגרתי את הדלת.

"היי" אמרתי כשנכנסתי לאוטו.
הבטתי אחורנית. מייק ואליזבת היו שקועים בשחה שקטה.
"מה יש להם?" שאלתי את אדי. "מאוהבים…" אמר אדי, ועשה פרצוף כלבלב. –"אוווו….." אמרתי וצחקנו.
"יאללה, נוסעים?" שאל מייקי, ונשען על משענת הכיסא של אדי.
אדי הגביר את הרדיו, והתחלנו לשיר כל הדרך, כמו משוגעים, בקולי קולות, שירה מלווה בזיופים וצחוקים.

כשהגענו לקניון, הרגשתי חנוקה בגרוני.
"אה-הא!!" השתעלתי בכבדות.
"ג'ס… את בסדר?" שאל מייקי. "כן… בטח" אמרתי וחייכתי בכל הכוח.
"אה-הא!!" השתעלתי שוב.
"ג'ס… זה לא נשמע טוב" ארמה אליזבת.
"לא, לא… אני בסדר! בסדר גמור…. אה-האא!!!" אמרתי, והשתעלתי. אדי עמד בצד, שותק. מביט בי מבטים חמורי סבר, ודיי מפחידים….
"אהה-האא!!!" השתעלתי בכל הכוח. כבר לא יכולתי לשלוט בזה יותר….
לאט לאט, ראייתי התערפלה….
"אה-הא!" השתעלתי. כמו נביחות של כלב.
"או-הא ג'ס… זה ממש לא נשמע טוב!" אמר מייקי, "בואי" הוא אמר ומשך בידי.
"מה? לאן?" שאלתי. "לקופת חולים. הרופא ייתן לך מרשם לתרופה, ועד מחר תרגישי כבר הרבה יותר טוב!" אמר מייקי, וגרר אותי לעבר היציאה יחד עם אליזבת.
אדי הלך מאחורינו, בשתיקה. ממשיך להביט בי בצורה מפחידה ומוזרה.
"לא… לא אה-ההאא!!! צריך…." מחיתי, משתעלת, "באמת…" –"כן… אנחנו רואים…" אמר מייקי בציניות.
מייקי דחף אותי למכונית, התיישב משמאלי, ואליזבת מימיני.
"אד, אתה לא בא?" שאל מייקי.
,אה? כן… בטח" אמר אדי, וכאילו התעורר מחלום. הוא נכנס לרכב, ונסע לכיוון בית החולים.
"היי אד…" אמרתי, "אני עוד לא… אה-הא! מתה…." אמרתי, "למה ללכת לבית החולים?". –"אל תדאגי" הוא אמר. הטון שלו היה קר ונוקשה.
"אה-הא!!" השתעלתי.
"שש… לאט לאט ג'ס… תנשמי עמוק…" אמרה אליזבת.
כשנכנסתי לבית החולים, הריח החריף רק עקץ את גרוני, והחמיר את השיעול.
"אהה-האא!!!" השתעלתי.
אדי רץ מעבר המסדרון, וחזר כעבור שניות ספורות, גורר אחריו אחות, בחלו לבן.
"הינה היא" אמר אדי והצביע עלי.
"אני בסדר… הוא סתם לחוץ…." אמרתי לאחות. היא הסתכלה עלי במבט בוחן. ניסיתי לרכך את ההשתעלות שגברה.
"אהה-האא!!" השתעלתי.
"בואי איתי" אמרה האחות.