^^שיניים חדות^^ | פרק 2

כשחזרנו הביתה, הרגשת החנוקה והפחד התמוגגה מעט.
אמא שלא הייתה בבית, היא כתבה פתק על המקרר שקראו לה מהעבודה.
ואבא הייה מאתמול בטיול שנתי עם אחי רובי ויחזור רק מחר.
אדי השכיב אותי על הספה, ורץ להכין לי את השוקו הטעים שלו, כמו שאני אוהבת.
"תודה אד" אמרתי ולגמתי בזהירות מהשוקו החם.
הוא נעץ בי מבטים, השעין את מרפקו לצידי, על הספה.
שתיקה. מוזרה האמת…
"ג'ס, מה קרה במרפסת?" הוא שאל פתאום.
אני לא זוכרת כלום ממה שקרה.
אני זוכרת רק שנכנסתי, והמקום היה ריק. ואז… ואז שמעתי קול מאחורי.
אבל אני לא זוכרת יותר.
אבל הרגשתי שוב את תחושת המחנק והפחד עולה בגרוני. שתקתי.
"ג'ס? את מתכוונת גם לענות לי?" שאל שוב אדי.
"אני לא יודעת" אמרתי.
"איך? את היית שם הרי, וזה קרה רק לפני חצי שעה!" הוא קרא
"אבל אמרתי לך, אני לא זוכרת!" אמרתי, "מה יש לך היום?!" רטנתי.
נזכרתי במבט הזה שהוא נעץ בי, לפני שהלכתי למרפסת.
את האחיזה החזקה שלו. הוא אף פעם לא עשה לי את זה בעבר.
"ומה קרה לך?" שאלתי. "מתי?" –"אז, באולם, כשתפסת אותי חזק. העיניים שלך ברקו ונראית…. שונה!" –"אני לא יודע על מה את מקשקשת!" הוא אמר בביטול וקם מהרצפה.
"טוב… את תסתדרי פה לבד, עד שאמא שלך תחזור?" –"מה… אתה לא רוצה להישאר איתי?" –"לא לא רוצה, לא יכול…" –"אין דבר כזה 'לא יכול'… יש 'לא רוצה' "אמרתי. חיוך נמתח על פני. נזכרתי איך היינו רבים ככה, כשהיינו קטנים.
"למה את כזאת ילדותית ג'ס?" הוא שאל וגילגל את עיניו. "טוב, בכל מקרה, אם תצטרכי אותי, את יודעת לאן ללכת" הוא אמר וסגר אחריו את דלת הבית.
'מה יש לו?' חשבתי.
התקשרתי לאמא שלי, והודעתי לה שאני בבית.
"איך הייתה המסיבה מותק?" –"אמ… לא היה משהו… בגלל זה אני כאן בבית" –"ואדי? אדי איתך?" –"לא, לא…. הוא נשאר שם, הוא דווקא דיי נהנה, אז חזרתי עם חברה מהשכבה" יש לאדי כזה מזל שלא השטנקרתי עליו על זה שהוא נטש אותי, אחרת הוא עוד היה חוטף על זה…
"טוב מתוקה, את מסתדרת בבית לבד?" –"אל תדאגי אמא, אני אלך לישון" –"טוב מתוקה, אני אודיע לאבא שלא יפריע לך" –"ביי אמא" –"ביי מותק".
הנחתי את הטלפון על קנו, והלכתי לחדר שלי.
שקעתי לתוך הכרית הרכה שלי, וניסיתי לחשוב, חזק חזק, מה באמת קרה שם, במרפסת?
ניסיתי וניסיתי. אבל כלום!
המשכתי לנסות לחשוב, להיזכר… להריץ את הדברים שקו במסיבה אחורה וקדימה, כמו בסרט וידיאו.
זה… לא ממש הצליח…
כי נראה לי היה שנרדמתי…

"לא כדאי לך ג'ס" הוא אמר ותפס בידי.
"עזוב אותי אדי!"
הדמות התקרבה לכיוון וילונות כבדים.
יד עדינה הסיטה אותה, ולמולה עמדה מרפסת ריקה.
הדמות נשענה על המעקה, ונוף יפיפה וסתווי נגלה לעיניה.
"מחפשת מישהו?" שמעתי קול.
"כן… לא!" –"את מי?" הוא אמר וחיוך דק וממזרי נמתח על פניו.
"אף אחד…" מיהרתי לענות. הסתובבתי חזרה, אך ידו סובבה אותי חזרה אליו.
"את מחפשת אותי, או…. שזה רק נדמה לי?" הוא חייך חיוך כזה מלאכי. "אתה רק מדמיין.." אמרתי והשתחררתי לאט לאט מאחיזתו. "את בטוחה?" הוא שאל והידק את גופי אל גופו.
"כן…" אמרתי וניסיתי להשתחרר שוב. הוא אחז בי הפעם יותר חזק.
הצלחתי וצעדתי מהר לכיוון הדלת היוצאת מהמרפסת.
"למה לך לברוח ממני? אני לא אנשוך אותך…" הוא אמר, ונראה משועשע.
"מה אתה אומר?" אמרתי וחייכתי חיוך דק.
הוא קם, וניגש אלי, נשען על הקיר לצידי "מה שאת שומעת".
משהו מאוד משך אותי. העיניים שלו כישפו אותי.
כי רגע אחרי זה, מצאתי את עצמי דבוקה לשפתיים שלו, בנשיקה מטורפת!
אהבתי את הטעם שהרגשתי. לא זיהיתי בדיוק מהו. ואת הריח. לא של בושם… בכלל לא… אני לא חושבת שהרחתי פעם מהו דומה לזה…
זה היה מוזר… ומשכר!
רציתי רק עוד ועוד משפתיו האדומות.
צווחה קטעה את הנשיקה.
הוא הסתכל מבוהל לצדדים.
"אני חייב ללכת!" הוא אמר, והדביק נשיקה קצרה לשפתיי. לנשיקה הזאת, היה טעם מחריד, טעם של בהלה ומרירות.
"מה, לאן?!" –"לא משנה…. לא עניינך…" הוא אמר וטיפס על המרפסת.
הוא השיב את מבטו אליי וחייך חיוך ממזרי "עדיין…." הוא פרש את ידיו וצנח מטה.
"לא!!" זעקתי.
רוח חזקה נשבה,
והצליפה את שערי הפזור על פני.
"אל תיפול!" קראתי אחריו. אך הוא כבר לא היה שם…
הבטתי לכיוון היער, מעבר המעקה, לשם הוא צנח.
"חכה, אל תעזוב אותי…" לחשתי. לא הכרתי את הדמות, אך היא נראתה לי מוכרת באופן מוזר.
הרגשתי בליבי תחושה מוזרה, פחד ובהלה, שלא הרגשתי מעולם.
הרוח גברה.
צעקה מחרישת אוזניים נשמעה באוויר, ופילחה את אוזניי.
"איי!" צעקתי והתקפלתי, מכסה בידי את אוזניי.
אך הצעקה המשיכה, ונדמה היה כי מתקרבת לעברי.
"לא! דיי! שקט!" צעקתי, אך קולי נבלע בתוך הצעקה.
עצמתי את עיניי חזק. וראיתי אותו, את הדמות המוכרת. זאת שצנחה למטה.
"היי אתה! חכה לי!" הדמות התרחקה. פתחתי את עיניי לראות אותו.
אך הוא לא היה שם.
חיפשתי אותו מסביב.
עצמתי את עיניי בתסכול, וראיתי אותו שוב, שם, כאילו עמד שם תמיד וחיכה רק לי.
"היי חכה!" אמרתי, הפעם המשכתי לעצום עיניים. ראיתי אותו בורח לי. פחדתי לזוז, שלא אפול מהמרפסת, כי אני עוצמת את עיני! אבל לא רציתי לפקוח אותן, הרגשתי שאני חייבת להישאר ככה, מקופלת בפינה, ועוצמת עיניים. הרגשתי שהוא ישוב מרצונו אלי.
"אל תחכי לי ילדה…" שמעתי קול מוכר. לקח לי זמן להבין שזה הוא, הנער המוכר.
"מה?" –"אל תחכי לי ילדה…. הזמן יעשה את שלו…. את שלי עכשיו… כמוני…. כמונו" נשמע קולו.
"מה? אני לא מבינה! למה אתה מתכוון?" צעקתי לעבר החלל השחור, הריק. הבנתי שהוא איפשהו שם, מקשיב לי, ומדבר אליי. רק איפה?!
"אל תחפשי אותי, ואל תחכי לי, אני אגיע לבד.. הוא לחש. הוא לחש, אך שמעתי אותו היטב, כאילו לא לחש, אלא דיבר דרך מגפון ענקי.
"מה אתה רוצה ממני?" –"כלום… בערך!" הוא אמר וצחק.
"מה?! דיי כבר!" צעקתי. קולי הדהד.
"הנשיקה הזאת… תשנה אותך היטב… סמכי עליי" הוא אמר וצחק. צחוק מר יותר, ערמומי יותר. ו… מפחיד יותר.
"עזוב אותי!!!" צעקתי. רקעתי ברגליי, וצעקתי בלי הפסקה, כשאני עדיין עוצמת את עיניי.
"כרצונך ילדה…" הוא אמר.
הרגשתי שאני פשוט… צונחת למטה! כאילו הוא החזיק אותי באוויר כל הזמן הזה!
"אהה!!!" צעקתי. הרגשתי איך אני נחבטת ברצפה. הכל נהייה חשוך יותר. ניסיתי לפקוח את עיניי. רציתי לפקוח אותן. אך לא יכולתי.
הרגשתי סחרחורת, ואת צחוקו לועג לי, ללא הרף.
"ג'ס!" שמעתי.

"אהה!!!" צעקתי, וקמתי במהירות.
התבוננתי לצדדים. הייתי בחדר שלי, המבושם בריח טוב, כשהתריסים מוגפים והחדר חשוך לחלוטין.
"כן… אין ספק שזה היה רק חלום…." מלמלתי. "אבל כזה מציאותי…."
גירדתי בראשי, מנסה להיזכר החלום הנורא הזה.
כל הזמן חשבתי על הילד הזה. הילד. הילד. הילד. הילד!! אוייי!!!!!
הלכתי למטבח, לשתות מים.
נשענתי על השיש. שותה בהנאה את כוס המים, מרווה את צימאוני.
"אממ… ג'ס?"