^^שיניים חדות^^ | פרק 1

"את באה היום למסיבה? נכון?" שאל אדי.
"לא יודעת…" עניתי
"מה? איך את יכולה לפספס דבר כזה?!" שאל אדי.
"כי אין לי בן זוג, אולי?!" אמרתי וגלגלתי עיניים.
היום בערב, המסיבה הכי שווה של השנה מתקיימת, וכל השכבה תהייה שם.
הבעיה, היא, שאין לי אף אחד לבוא איתו.
ולבוא עם אדי… ממש לא בא בחשבון…
שלא תבינו אותי לא נכון, אדי הוא ילד מקסים והורססס שאם לא הייתי הידידה הכי הכי טובה שלו עוד מהגן, היינו בטוח זוג.
אבל לבוא עם הידיד הכי טוב שלי, למסיבה פצצה…. לא נשמע לי טוב ביחד…
מבינים אותי?
"אז תבואי איתי! אני אהיה הבן-זוג שלך" אמר אדי.
"אמ… לא תודה…." ידעתי שזה יבוא….
"טוב… איך שאת רוצה…" הוא אמר ונכנס לכיתה.
נשענתי על הארונית שלי. שוב פעם אני מפספסת מסיבה! זה ממש לא פייר….
פתאום, הרגשתי שונה. משהו מוזר…
פתאום, עכשיו, בעונה החמה הזאת, הרגשתי לרגע.
קפואה!
זה היה מוזר ומצמרר….
הרגשתי שוב את אותה ההרגשה.
זה היה נדמה למשב רוח צונן וקפוא שבא משמאלי.
כשההרגשה שבה שוב, לא יכולתי לסבול יותר והסתכלתי הצידה.
בקצה המסדרון, מתקרב לעברי, עמד הנער ההוא. זה שאדי קורא לו 'המוזר'…. אבל לרוב הוא רק סתם הפריק של בית ספר.
הוא היה תמיד לבוש בשחור, כשעורו כל כך לבן.
הוא היה מסתכל לצדדים בחשש, כאילו מישהו או משהו רודף אותו. אם היו שואלים אותי? הוא נראה לי ממש מסומם ומסטול.
והוא לא היה בא לבית הספר.
רק במקרים ממש נדירות.
בערך… כמו הסיכוי שתיוולד לי שלישיה….
כן, כמו הסיכוי הזה….
בכל מקרה… ככל שהוא התקדם לעברי, צעד ועוד צעד הרגשתי יותר ויותר קפואה. זה היה מזעזע ונעים כאחד.
הרגשתי את השערות בידיים שלי סומרות, אבל הרגשה נעימה כזאת, בפנים. כמו גל של אדרנלין.
הוא התקרב אלי, אך פשוט חלף על פני, בעודו נועץ בי מבטים מאיימים.
כשהוא התרחק ההרגשה חלפה לה לאט, לאט.
אבל הרגשתי שאני חייבת עוד מזה. מההרגשה הזאת.
נכנסתי לכיתה.
משהו אמר לי בלב, שהוא יהיה שם. במסיבה. הילד המוזר הזה… הפריק…
אני לא אוהבת גברים פריקים וגותים בסגנון שלו…
אבל משהו בו כל כך משך אותי! ושלא תטעו! לא שנדלקתי עליו וכזה…. פשוט הרגשתי שאני רוצה להיות בחברתו. אבל לא כמו שאני יחד עם סטפני, החברה הכי טובה שלי, או עם אדי.
אלא משהו אחר… שונה… לא… לא אנושי כזה.
מוזר…
"נו? חשבת על זה?" לחש לי אדי בשיעור.
"על מה? על המסיבה?" לחשתי.
אדי הנהן והזדקף ברגע. המורה כמעט תפסה אותנו. וזה לא הכי נעים שיש…
"נראה לי שכן…." חייכתי ועשיתי את עצמי מקשיבה וכותבת מהלוח את החומר.
"יופי! את תאהבי מאוד את המסיבות של השכבה" הוא חייך וחזר לכתוב את השיעורים.
כשהבטתי מהחלון, ראיתי את הנער הזה.
העיניים שלו הפכו לשחורות, וחזרו להיות ירוקות וגדולות. חיוך נמתח על פניו.
הצמרמורת חזרה בי.
"הכל בסדר, ג'ס?" שאל אדי, שראה שקפצתי לרגע.
"כן, כן… הכל בסדר.."

"ג'ס! אדי הגיע!" קראה לי אמא מלמטה.
סיימתי למרוח את השפתון שלי, ויצאתי מהחדר. "אני באה, אני באה…"
"את נראית יפה הערב" קרצה לי אמא
חייכתי ויצאתי מהבית.
"תשמרי על עצמך, ואל תחזרי מאוחר!" קראה אמא מפתח הדלת. "טוב!" קראתי והזדרזתי לצאת מהבניין.
"היי אד" אמרתי ונשקתי ללחיו.
"למה לא עלית?" –"אני די מכיר את אמא שלך, ודי נמאס לי מהשאלות החוזרות…" הוא חייך ונכנסנו לאוטו.
"אה הא…." חייכתי. –"חשבתי שלהורים יש כובע כזה עם פתקים שעליהם כותבים את השאלות המרגיזות האלה שלהם, לא?" שאל אדי וחייך.
"אדי, היינו ילדים בני עשר…" –"אז מה…. ותגידי לאמא שלך לחדש את השאלות מהכובע" הוא אמר והתניע אתה מכונית.

כשהגענו, הייתי ממש נפעמת. לא ידעתי שכמה חבר'ה מהשכבה יכולים להרים כזאת מסיבה!
איך הייתי כזאת סתומה, ורק בגלל שאין לי בן- זוג, אף פעם לא הלכתי לכאן?!
"וואו!" קראתי –"את רואה ג'ס? אמרתי לך שתאהבי" אמר אדי. "קדימה בואי לרקוד" אמר ומשך בידי.
"לא, לא אד… אתה יודע שאני לא.." –"קדימה… תנסי!" הוא חייך ורקד את הרובוט הזה… בעצם…. אני דיי מבינה את עצמי עכשיו…. למה רציתי לא ללכת איתו למסיבות כבן-זוג.
שחכתי את הריקוד רובוט הזה שלו…
מזוית העין, ראיתי את הנער הזה… הפריק הזה שהזכרתי מקודם.
משהו בו עשה לי משהו בלב. והתחושה המצמררת עם האדרנלין, חזרה שוב. ודיי אהבתי את זה!
"אמ.. אד, אני הולכת לרגע, טוב?" –"מה? לאן?" הוא שאל.
בדרך כלל (אם לא אף-פעם!) אני לא הייתי מספרת לו לאן, למה ואיך… אבל הפעם…. הפריק הזה, פשוט השתלט לי על המוח!
"אליו" אמרתי והצבעתי על הפריק.
"ג'ס? את רצינית איתי?" הוא שאל.
"כן, אני כן" אמרתי.
"ג'ס, עזבי אותו, הוא סתם פוץ מנופח…" אמר לי אדי.
"מה? אתה בכלל לא מכיר אותו…" אמרתי לו.
"גם את לא" –"נכון, אבל עוד מעט כן…" אמרתי.
"לא כדאי לך ג'ס, תאמיני לי" הוא אמר ואחז בידי.
"אדי! עזוב אותי, אתה מכאיב לי!" אמרתי.
הוא נראה פתאום שונה…. אחר… מוזר! לא כמו האדי שלי….
"מה קורה לך פתאום?!" שאלתי.
הוא שם לב למה שהוא עושה ועזבה אותי בבהלה.
נענעתי בראשי לעברו וצעדתי לעבר הפריק. שבינתיים נכנס לתוך המרפסת.

אני לא יודעת מה בדיוק קרה אחר כך, אחרי שנכנסתי אחרי הפריק אל המרפסת.
אבל כן מצאתי את עצמי שרועה על הרצפה הקרה, מטושטשת, עם הרגשת מועקה. כאילו משהו ניתק ממני, וחוזר. ניתק וחוזר, ניתק וחוזר, פועם יחד עם פעימות ליבי.
"היא בסדר?" "ג'ס? את בסדר?!" "הי, תעני לי, ג'ס" "ג'ס?"
הראש שלי כאב, הרגשתי שכל החדר מסתובב בלי הפסקה.
שמעתי קול מוכר בראש שלי קורא לי.
ניסיתי לזהות את הקול… לרגע זה נשמע לי כמו הפריק הזה…
עד שהבנתי שזה אדי, שרוכן ממש מעל הראש שלי, ומאיים להנשים אותי. ואני לא ממש צריכה נשיקה מהידיד הכי טוב שלי ברגע זה…
"הי הי הי!" קראתי, וקמתי במהירות, כדי להתחמק מההנשמה. רק שגיליתי שלקום במהירות, מיד אחרי התעלפות, וכשכל החדר מסתובב, זה… לא רעיון כל כך טוב….
"ג'ס, את בסדר?" שאל אדי, מסמיק. כנראה ששם לב, שהתחמקתי מההנשמה שהוא רצה "להעניק" לי.
"כן… לא!" אמרתי והנחתי את ידי על ראשי.
רק עכשיו שמתי לב, לכמות הנערים שעמדו סביב. הרגשתי חנוקה. חנוקה ומפוחדת!
רציתי רק לצאת משם.
"אדי, אני רוצה הביתה!"