לנשום אותך – חלק א'

הזעקה חורצת בתוכי שבילים מדממים של דממה כפויה, הדמעות כמו מבקשות לנשום את האוויר הקר שמחלחל לאטמוספרה שממעל, מחכות לאוורור, להקלה מהמחנק שחשו בתוכי. והן זולגות אחת אחרי השניה מטפטפות על השדים מנסות במגען הקר להשקיט את הכאב.
רק לומר לעצמי.
ולך אולי,
את המילים ששתקו.

רעש של עגלת התרופות מעורר בוקר נוסף, אחות בחלוק לבן עם כתמי לילה סוער, מנסה להעיר את הזקנה, שבקושי שרדה את הלילה, מסיטה את הוילון, וריח של כלור חזק מתפשט בחדר.
את פותחת את העיניים מביטה מבט ארוך לתוך עיניי, פעם היו צוחקות העיניים, הן כאילו כבו, כל זיק החיות שלך נעלם.
אני מחייכת בחיוך מאולץ "בוקר טוב ברבורית".
אף פעם לא ידעתי שעפעפיים יודעות לדבר, את סוגרת ופותחת אותן משיבה לי בתנועת שריר קלוש.
ניגשת למקלחת מגלגלת לעברך את הכסא המוזר, עגלת נכים מהודרת שהפכה להיות אסלה ניידת, חתיכת פלסטיק עם חור, שמתלבש על האסלה, ומשמר את ברירת האדם.
ידייך מושטות לעברי ברפיון אני אוחזת בך ברכות נחושה
"בואי, תתרוממי, תנסי להתיישב"
אנחת כאב נשמעת מתוכך, כל שרירי הגב נאנקים תחת הנחישות שלך,
"רק לא בסיר" את מתעקשת, מסרבת לאבד את צלם האנוש שבך, מוכנה לנגוס את שפתייך עד זוב דם רק לא לאבד את המינימום שעוד אפשרי.
כל בוקר יציאה למאבק, לקרב הלוקח ממך שיירי כוחות במלחמה על השפיות.

ישבת רכונה על הכסא בפינה, מבקשת להתחבא מהעולם, לפורר את הקירות המהודרים של המשרד ולהיעלם בתוכם.
זרועותייך מונחות על הברכיים תומכות בגב השפוף, האצבעות ממוללות ומלטפות את חגורת הקסדה. נכנסתי לחדר מביטה בך, לא הרמת את הראש, אפופה בעולמך בעצבות שבך.
הג'ינס הצמוד מלטף את רגליך ורק שרוולי הקפישון האדום מחבקות אותך, מבקשות לומר לך מגע של נחמה, מבטי כמו ממאן לזוז ממך שבריר של שניה שנמשך נצח,
" שלום אני מיכל"
הרמת גבה עייפה ומבט משועמם לעברי, כאילו הייתי זבוב טורדני, "שלום" השבת בחוסר עניין
חוזרת לתוך עצמך אחרי הנסת את המפגע המרשרש, ומבטך שב לחפש תשובות בקיפולי החגורה.
נשארתי לידך עוד שניה אחת מחפשת חוט אחיזה לשוחח אתך וכל החוטים נבלו לקול צלילי השקט הרועש.
"עמוס כבר מגיע" פניתי אליך שוב.
…..