דיימונז(שדים)- פרק 8

אני פוחדת מהרגע שבו אכנס לכיתה. פוחדת מהרגע שבו אפגוש את שאר הילדים.
המסיבה הייתה אסון, אי אפשר לשקר בנוגע לזה.
למרות השריפה כשאיה העירה אותי בבוקר הבית היה בסדר, שום שריפה. גם הכל מסביב היה נראה ככה. נזכרתי ברגע עם דילן. תהיתי מה הוא עשה והאם המסיבה והשאר היו בעצם חלום?
אני נכנסת לכיתה באיחור וכולם מסתכלים עליי. 
אני מתיישבת במקומי ליד סאם. הוא מסתכל עליי כל הזמן במבט בוחן. זה מלחיץ.
אני לא מדברת ומנסה להתרכז בשיעור כשאני מרגישה משהו בברך ונופל. אני מסתכלת למטה. יש שם פתק. בשבילי. אני פותחת אותו וקוראת:
׳היי
המסיבה הייתה חמה אש!
אני יחסית חדש פה והגעתי למסקנה שאת המועמדת המובילה להראות לי את המקום. אז היום בהפסקה בשער.
דרך אגב…
רק כדי להכיר את המתחרים, מה הולך איתך ועם סאם?׳
אני מרימה את עיניי ומסתכלת לכיוון שממנו נשלח הפתק. יש שם רק את דילן. אני מסתכלת עליו הרבה זמן. אולי ייתן לי רמז שזה הוא. לא. הוא לא נותן.
אני מחזירה את מבטי לשלוחן. סאם לוקח את הפתק ובא לקרוא אותו.
״לא!״, אני חוטפת ממנו את הפתק.
״לייל״, המורה אומרת בקולה הצורם, ״יש משהו שאת רוצה לספר לכיתה?״
אני מסמיקה ומרכינה את ראשי, ״לא״.
״אם כך תהיי בשקט!״
סאם ממשיך להסתכל עליי,״מה זה היה?״
״פתק״, אני עונה. מה זה עוד יכול להיות?
״כן, אבל מה היה כתוב בפתק?״, הוא מדגיש את ה-ב׳.
״סתם, זה לא עניינך״
״נכון, אבל אני מראה לך את הפתקים שלי נכון?! את כולם!״, אני יודעת שהוא צודק אבל לא רוצה שהוא יקרה את הפתק.
שתיקה.
״עזבי…״, הוא אומר באכזבה ואני מרגישה נורא עם עצמי.
הצלצול שעדיין מחריש את אוזניי נשמע. אני עוזבת את מקומי והולכת עם כל החבורה לקפיטריה. אין לי כוח לכלום. אני לוקחת סנדוויץ׳ ויושבת ליד קטרין. אני שולחת מבט לאמנדה לראות אם הכל בסדר איתה. במסיבה היא נפצעה קשה אבל נראה כאילו כלום לא קרה לה. גם הרגל שלי הבריאה.
אני מתחילה לתהות אם הכל לא היה בסך הכל חלום. אבל המחמאות על המסיבה מהאנשים שעוברים לידי גורמים לי להבין שבאמת עשיתי מסיבה. אז אולי הסוף היה חלום?
אני מגלגלת עיניים לכיוון אמנדה כשקטרין מתחילה לדבר על השמלה החדשה שקנו לה. 
אמנדה מסיטה את מבטה במהירות. מוזר…
הצלצול לחזור לכיתות נשמע וכולנו עוזבים את הקפיטריה ומתחילים ללכת. 
״לייל״, אני שומעת את קטרין קוראת בשמי.
״מה?״
״אנחנו צריכות לדבר״, משהו בקולה מפחיד אותי. אנחנו מחכות עד שאחרון התלמידים יוצא.
קטרין מחייכת אליי חיוך. מגעיל כזה. צבוע.״ליילוש…״, היא אומרת בקול מבשר רעות, ״את יודעת שמתי לב למבטים של סאם עלייך…״
״מה?! על מה את מדברת?! סאם ואני רק ידידים!״, אני מגנה על עצמי. וזה נכון. אין שום דבר רומנטי ביני לבין סאם. אבל זה לא שנתתי לו הזדמנות…
״טוב״, היא מדברת אליי באיטיות, מדגישה כל מילה,״ אני לא חושבת שכמות מבטים כזאת היא ׳רק׳ ידידות!״, הקול שלה מתחלף במהירות מפחידה.״ ואני לא אוהבת את זה!״
״אבל קטרין…״, אני מנסה להגן על עצמי.
״שום קטרין!״, היא צועקת עליי חזק. ממש חזק,״ אני לא יודעת מה עשית לשאר התלמידים אבל שתדעי, אני זוכרת! אני יודעת בדיוק מה קרה בסוף המסיבה! ואם אני יראה שהיחסים בינך לבין סאם מתחממים אני עוד אמצא את ההוכחות!״
אז זה לא היה חלום! הכל קרה! אבל איך השאר לא זוכרים את זה?
קטרין מסתכלת עליי בחיוך,״ אז נתראה בכיתה?״, היא אומרת וחוזרת לקולה המתוק.
היא יוצאת ומשאירה אותי לבד. המומה.