דיימונז(שדים)- פרק 13

״אם!!״, צעקתי עליה בפחד,״מה את עושה?!״
״אני שאלתי את עצמי בדיוק אותו דבר- מה את עושה פה?!״, היא אומרת בקול שקט
״אני רציתי לבדוק למה את לא מדברת איתי ולהשלים ז..זה הכל, באמת! אבל מה את עושה?!״ 
בתגובה היא מחייכת חיוך עצוב,״כמו מה זה נראה לך?!״, היא צועקת עליי
״את מכוונת אליי אקדח! למה?״
״למה?! למה?!״, היא נהיית יותר ויותר היסטרית,״את עוד מעיזה לשאול אותי למה?! אני זאת ששואלת את השאלות כאן והשאלה היא לא למה השאלה היא מה!״
״מה מה?״
״מה שאת שומעת! מה! מה את לעזאזל?!״
״אני לייל אנדה קלייט. ביתם של המיוחסים-״, אני אומרת בקול רגוע כשאמנדה קוטעת אותי,״ את זה אני כבר יודעת!״, היא צורחת כמו מטורפת,״ השאלה היא מה את באמת!״
״מה זאת אומרת מה אני?״, אני לא מבינה,״דבר ראשון אני מי ודבר שני את כבר יודעת את זה אני לייל״
״אל תחשבי שאני לא זוכרת!״
״לא זוכרת מה?!״, עכשיו אני באמת מצטערת שהגעתי
״שאני לא זוכרת את המסיבה!״, דמעות מתחילות לבצבץ בזווית עינה של אמנדה בזמן שהיא צועקת עליי,״ אני זוכרת טוב מאוד! איך שהיית יותר מדי זמן מתחת למים, בנאדם אחר היה מת ממזמן! אני…אני זוכרת איך שלטת באש! את..את הזזת אותה בתנועות ידיים!!״
עכשיו אני מבינה הכל…היא גם זוכרת מה באמת קרה במסיבה, כמו קטרין.כנראה שאמרתי את זה בקול. טעות שלי.
״כן לייל, אני זוכרת! וכנראה שגם קטרין זוכרת למרות שזה לא היה בתכנון שלך!״
״בתכנון שלי?! אם על מה לעזאזל את מדברת?!״
״אני מדברת על השכחה! כל יום אני צריכה להיאבק בה מחדש והכל בגללך!״, היא צועקת עליי בהיסטריה ואני כבר יודעת שהיא אבדה שליטה עצמית,״ אני לא יודעת מה את מנסה לעשות לי אבל כדאי לך להפסיק עם זה!״
אני נושמת עמוק. אם אנחנו באמת חברות מגיע לה לדעת את האמת,״ טוב אז האמת היא שאני, לייל אנדה קלייט נכדתו של פליק גריטון-״
״אני לא רוצה לדעת על סבא שלך!!״
״תני לי לגמור״, אני אומרת לה בסבלנות,״אני נכדתו של פליק גריטון כשף מים משבט הירח ממשיכת המורשת האחרונה.״
״אל תחרטטי לי דברים!!! את האמת!״
״זאת האמת!״, אני אומרת לה בתסכול
 ״ולמה שאני יאמין לך סוג מוזר של מפלצת שכמותך!!״
״כי למה לי לשקר לך?!״
״ולמה לך לנסות לגרום לי לשכוח את האמת?! ולמה לך לא לספר לי את זה קודם כשלא היית בסכנת חיים!״
אני יודעת שאני לא הולכת לשקר לה. אני נושמת עמוק בזמן שאני אומרת את המשפט הזה,״אם את לא מאמינה אין לי מה לעשות. תהרגי אותי״. אני עוצמת עיניים ומכינה את עצמי למוות. שום דבר. לפתע אני שומעת קול אבל במקום שהמצח שלי ייפגש עם הכדור הכתף שלי פוגשת את ראשה הבוכה של אמנדה,״ לייל…ליי..לייל…א…אני כל..כך מצ…מצטערת״, היא מייבבת. אני מחבקת אותה והיא אותי. אני באה להגיד לה שזה לא נורא, שאני סולחת לה, שאני מבינה עכשיו את הכאב שהיא סבלה, שאניי מצטערת, שאנחנו יכולות לפתוח דף חדש אבל במקום כל זאת אני נופלת על צווארה בוכה גם אני.